בלי כעסים חיינו לא היו כפי שהם היום. חיינו ללא ספק היו טובים הרבה יותר.
"אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח" כך אמר שלמה בחוכמתו. להלכה פסק הרמב"ם בהלכות דיעות פרק ב כי הכעס איסור גמור הוא וראוי להתרחק ממנו עד הקצה האחרון :
"וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים. עליהם הכתוב אומר, ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"
האם זאת אומרת שצריך "להדחיק" את הכעס?
מנסיוני כמטפל, כעס מודחק לאורך זמן יכול להביא לידי תוצאות איומות עד כדי סימפטומים פיזיים. קיימת גם גישה ברפואה האלטרנטיבית הרואה כעסים מודחקים כמקור לסרטן - גוש, קשה ולא מתפשר. הדחקת כעסים איננה פתרון. ולדעתי הרמב"ם לא התכווין לכך שיש להדחיק כעסים.
הכוונה באיסור היא שאדם צריך להתעלות רוחנית עד שמרוב ראית הטוב בעולם ובאדם יהיה הרבה יותר קשה לכעוס. דברים דומים לכך כתב רבי נחמן:
גם לפי הגדלת הדעת, כן נתרבה השלום: "וגר זאב עם כבש וכו כי מלאה הארץ דעה" שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו לגור ביחד שני הפכים, מחמת גדל הדעת שיהיה אז כי על-ידי הדעת נגדל השלום, כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת כי כעס ואכזריות הוא מהעדר הדעת, כמו שכתוב: "כעס בחיק כסילים ינוח" וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום ועל כן הפרנסה בנקל, בבחינת: "השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך"
מנסיוני , אנו פחות כועסים על הרחוקים מאיתנו, קצת יותר כועסים על אנשים קרובים אלינו (כגון הורים וקרובי משפחה) והכי הרבה כועסים על עצמינו - גם אם איננו מודעים לכך. הכעסים המודחקים הללו גורמים לכך שאנו "מענישים" את עצמינו - לא באופן מודע. אנו למשל "תוקעים" את עצמינו בעבודה ובזוגיות בגלל כעסים. גם כעס על ההורים יכול להביא לתוצאות דומות. הורינו הם חלק מהזהות שלנו לטוב ולרע ולפעמים אנו "מענישים" את עצמינו בגללם (לדוגמה: אדם הכועס על זוגיות לא טובה של הוריו, יכול להעניש את עצמו בזוגיות שלו).
הפתרון למצבים אלו הוא אחד - סליחה.
סליחה לאנשים הרחוקים מאיתנו, סליחה לקרובים, וגם סליחה לעצמינו. כאשר אנו סולחים, אנו מרגישים כאילו שחררנו מעל כתפינו משא כבד. יש אנשים שממש ירגישו כיצד הם מסוגלים שוב לנשום לרווחה. דרך הסליחה לאנשים אחרים, קל לנו הרבה יותר לסלוח לעצמינו.
בפעם הבאה שיש לכם פנאי נסו לעשות רשימת סליחות. סליחה לכל אדם עליו כעסנו אי פעם. לזכור גם אפיזודות מטופשות מהילדות, וכל אפיזודה שעולה בראש. מי שיעשה זאת באמת יתפלא כמה שטויות וכעסים נמצאים אצלו בזיכרון. לסלוח לכל מי ומה שעולה. בסוף הרשימה לסלוח להורינו ולעצמינו - גם שם רצוי לפרט ולומר על מה. ההרגשה לאחר התרגיל הפשוט הזה היא הרגשת קלילות והיטהרות. הרגשה של דף חדש.
תרגיל נוסף: בתנ"ך נקרא הכעס "חרון אף" - לאדם כועס יש נשימה קצרה וחמה ופניו מאדימות (המילה "חרון" היא כמו "חרחור" קול של נשימה קצרה וכועסת). לכן התיקון של הכעס הוא גם דרך נשימה רכה, שליווה, ארוכה ורגועה. יש בתנ"ך ביטוי מיוחד לזה: "ארך אפיים". ביטוי המרמז על סבלנות וסובלנות. ניתן לנסות זאת על ידי תרגיל פשוט - לעצום עיניים, לדמיין בתוכו היכן ישנם מקומות חסומים, תקועים, מודחקים וכועסים ופשוט לנשום לתוכם - נשימה ארוכה ורגועה. לדמיין איך הנשימה מרככת את המקום הכועס, מרחיבה אותו וממלאת אותו באור. גם מי שלא מצליח לדמיין כלום - אל יאוש, פשוט לנשום נשימות ארוכות ורגועות ולכווין שהן תגענה אל כל המקומות הכועסים והמודחקים. גם כך זה מתבצע.
הכותב הינו מטפל ברפואה סינית ומתמחה בבעיות גוף נפש.