מנהג עתיק לתקוע בשופר בימי חודש אלול. באופן פשוט עניינו של השופר בימים אלה הוא לעוררנו לתשובה. התקיעה מזכ
אולם, קול השופר מביא לידי ביטוי צלילים נוספים, של בכי. כל ענין התקיעה נלמד מאם סיסרא, שיבבה. קולות הבכי אמורים לבטא את הבכי שלנו, הבכי הפנימי, הנשמתי, שלנו. יש הבדל עצום בין בכי לבין תרועת מלך. השניה מבטאת כבוד והדר, הבנה מעמיקה של הה
במצרים, מובא שבני ישראל זעקו אל ה' ורק אז שמע ה' את תפילתם. מדוע מדובר על זעקה ולא על תפילה, עת
לכל החטאים שלנו ניתן להתייחס בשני אופנים: האחד, מביא לידי ביטוי את חשבון החטא ותועלתו. היינו, לא שווה לעשות חטא כי כל חטא גורר בעקבותיו עונש. לפיכך, אנו מבקשים מחילה. הגענו הכרה שכלית שדרך החטא אינה דרך ראויה.
אבל, החטא, לא גרם לנו לכאב. לא חשנו בעקבותיו התרחקות מה', לא הרגשנו שמשהו במהות חיינו נפגע. רק הרגשנו שהיינו לא בסדר.
בחודש אלול שומעים את יבבת השופר, את הבכי ולומדים לכאוב את החטא. לא רק להכ
שתי הבנות בסיסיות למילה "מצווה". האחת – ציווי, והיא מתאימה לגישה הרואה בה' מלך ובמעשנו – פגיעה בצו מלכו של עולם. השניה- מצווה מלשון "צוותא", יחד. להיות ביחד. אני וה', צועדים יחד בעולם הזה ומתקרבים זה לזה.
ההבנה השניה גוררת בכי של כאב על הרחוק. הצוותא שלנו נפגע ואנו רחוקים זה מזה.
מכאן, שהבכי והכאב, הם תוצאה של תשובה מאהבה ולא של תשובה מ