בערב ילין בכי, ולבוקר - רינה. (תהלים ל ו)
קומי רוני בלילה לראש אשמורות... על נפש עולליך העטופים ברעב... (איכה ב, י"ט)
בזעקם בעוד ליל: לשמוע אל הרינה ואל התפילה. (סליחות ליום ראשון כמנהג האשכנזים)
מן העיר המודברת חצר חצר,
לשמחה ולששון, אב נורא ונוצר,
תעלה רינתנו: אבדנו!
תעלה רננה, הוי, כי ליל פנה,
ולגילת אבדון עלה שחר...
האחים! אולי פעם לאלף שנה,
יש למותנו שחר.
(נתן אלתרמן, נופלת העיר).
בקהילות האשכנזים מתחילים בימים אלו באמירת סליחות. לשון הפיוטים המורכבת והמסולסלת מעניקה למתפלל את תחושות הקדושה, היראה והתקווה יחד עם חוויה אסתטית מופלאה. ואולם הלשון חוסמת לעתים קרובות את היכולת לחדור לעומק המשמעויות בפרק הזמן של אמירת הפיוט. ראוי על כן לעיין מדי פעם בפרט ארכיטקטוני אחד של הבניין המפואר של הפיוט, ולהשליך ממנו על המשמעות הרחבה. בשורות הבאות אבחן את משמעותה של ה"רינה" בפזמון החוזר בפיוט המרכזי של הלילה הראשון: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה".
הביטוי עצמו נאמר על ידי שלמה המלך בחנוכת בית המקדש והפך להיות שגור על לשוננו. כמעט כל מודעה על ערב חזנות מצטטת את הביטוי הזה, ואפילו מילון אבן שושן נתן את הדעת על תופעה זו.
ואולם, כפי שכבר לימדנו חיים נחמן ביאליק במאמרו המכונן "גילוי וכיסוי בלשון", למילים יש תכונה של אבני חן: משמוש רב בהן שוחק אותן ומעלים את העומק המשתקף מהן. על כן ראוי לבחון מהי ה"רינה" שאנו מבקשים מהקב"ה להאזין לה.
הציטוטים שבראש דברי מלמדים אותנו שהרינה נושאת בחובה משמעויות רגשיות סותרות: מחד גיסא, בפי דוד המלך היא קשורה לבוקר ולאור ומבטאת שמחה על השתנות המצב מסכנה לישועה. היא מנוגדת לבכי, הקשור ללילה, לפחדים ולמצוקות. ומאידך גיסא, במגילת איכה, הרינה מבטאת זעקה ממעמקי הנפש על אסון מתרחש, על אבדן נורא.
המשורר נתן אלתרמן בחר על כן ברינה כדי לתאר מצב נפש סותר של אנשים הנלחמים מלחמה אבודה על עירם הנופלת: מחד גיסא - זעקת אבדן, מאידך גיסא - שמחה פנימית ונלהבת על כך שהמוות אינו בכדי, שהוא למען מטרה עליונה. סכנת המוות המורגשת בעיר מלווה בהתרוממות רוח בשל צדקת הדרך וצדקת הקרב.
נראה ששיתוף השם "רינה" לתיאור מהלכי נפש כה סותרים מלמד אותנו שהרינה היא קול פנימי שאינו מבוטא במלים. הוא מעבר להן. הוא קריאה ממעמקים. כמו הצחוק והבכי, שאין בהם מלים והם בוקעים ממעמקי הנפש וקרובים באופיים הווקאלי. לא אחת אצל אנשים ברגעי התרגשות גדולה מתחלפים הצחוק והבכי זה בזה. כך אומר עליהם ביאליק באותו מאמר: "לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכייה והשחוק. ובכולם זכה החי המדבר [האדם]. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום הם באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום". ובאמת במקומות רבים במקרא אנו מוצאים שהרינה או הרננה הם ביטויים של הדוממים "יחד הרים ירננו", "אז ירננו כל עצי יער", "יפצחו הרים רינה" ועוד הרבה. זהו הקול העולה מהטבע, הקול הבסיסי, הראשוני, הנהמה הפנימית, לפני היות המלים והתודעה.
קול פנימי זה שונה לחלוטין בבוקר ובלילה. "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך - בלילות", כשאנו רואים בבהירות את חסדו של השם - בוקעת ועולה רינה של שמחה, כשהחושך יכסה ארץ ואנו עומדים מול המעורפל והמסתורי - עולה רינה של חרדה ושל אימה.
לפיכך נאמרות הסליחות בשעה של דמדומים. כדי שתהיינה בהן שתי הרינות, זו של האימה וזו של הישע. הזעקה מתחילה "בעוד ליל" ונמשכת אל הבוקר המאיר. מציאות זו, שהיא עדיין מעורפלת, אך הולכת ומתבהרת, היא המציאות הטבעית הנאותה לסליחות. משעלתה נהמת הנפש הראשונית, העמוקה, מתוך תהומות הנפש, ניתנת האפשרות למילים המסודרות, למילות התפילה, לצאת ולהביע לפני עליון את משאלותינו. לכן אנו מבקשים מהקב"ה שישמע תחילה את הרינה, ואחר כך את התפילה.
ד"ר אביעזר ויס הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון, ומרצה בכיר בחוג לספרות בה.