צו השעה, תהליך התשובה, הינו ביסודו חוויה דתית מהמדרגה הראשונה. אדם קטן עומד מול בוראו ותוך כדי התבוננות באפסיותו אל מול הבריאה, הוא מבין כי עליו לכוון את מחשבותיו ואת מעשיו לאביו שבשמים, ובסופו של דבר לשקול מחדש את מעשיו ביתר תבונה. התשובה היא תהליך דתי ורוחני המבוסס על הבנה שלנו את מקומנו ביקום ומול הבורא, אולם היא נשענת גם על אדנים פסיכולוגיים רבים.
תהליך התשובה הוא במידה רבה תהליך של בחינה עצמית שבו אדם לא בוחן רק את מעשיו אלא גם את עצמו, לטוב ולרע. זהו תהליך המחייב מידה רבה של התבוננות פנימה, באומץ, בכנות ומתוך כך נכונות של האדם להכיר במה שימצא שם. זוהי היכולת של האדם להכיל את מצבו האמיתי ללא כחל וסרק. האדם נדרש להפשיט מעצמו את כל המסכות המסתירות את פניו האמיתיות, להסיר את התפאורה אשר בימים כתיקונם גורמת למעשים מסוימים להיראות יותר טוב ממה שהם באמת. זהו תהליך שעלול להיות מפחיד. לכל אחד מאיתנו יש צדדים אפלים שאותם אנו מחליטים להסתיר או להדחיק. יש דברים בהם אנו מתביישים. דברים שלא היינו רוצים שיתגלו בפני אחרים. תהליך של תשובה יכול להתרחש רק כשאדם מבין ששגה והוא מסוגל להודות בכך בפה מלא, בראש ובראשונה כלפי עצמו. מדובר בתהליך קשה שבו האדם נדרש להשפיל את עצמו - ולו לרגע - על מנת שיוכל לבנות את עצמו מחדש. פעולה זו לא רק שאיננה קלה, אלא היא אף עומדת בניגוד למה שאנו בדרך כלל מנסים לעשות: לבנות את עצמנו ולהאדיר את הדימוי העצמי שלנו.
במרוצת היומיום המאפיינת את החיים אנו עושים שימוש במספר מנגנוני הגנה המאפשרים לנו להגן ולשמור על הדימוי העצמי שלנו. מנגנונים אלו מאפשרים לנו להתמודד עם אירועים, מחשבות או אנשים שאנו רואים בהם איום. דווקא מנגנונים אלו, אשר אנו חושבים שהם משמשים אותנו כ"כ טוב בימים רגילים, הם אלו היכולים לעכב את תהליך התשובה.
אחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים ביותר היא ההכחשה. אנו משחקים עם עצמנו משחק ילדותי שבו אנחנו אומרים לעצמנו ואפילו משתכנעים שהבעיה לא באמת קיימת, ואם היא לא קיימת אז גם לא צריך להתמודד. כשאין בעיות לא צריכים לעשות שינויים בחיים. לא נדרשים להתעמת עם קשיים. חלק מהגישה הזאת גורסת כי דברים תמיד יסתדרו מעצמם, גם אם אני לא אתאמץ לעשות משהו בנושא. "אל תדאג, יהיה בסדר", לוחש לנו הקול הפנימי המכחיש. קל להתכחש לקיומה של בעיה, אולם הבעיה היותר גדולה והיותר אמיתית היא שאם לא מתמודדים עם בעיות קטנות בזמן אמת, הן הופכות במהלך הזמן לבעיות גדולות מאוד.
דרך נוספת להכחשה להתמודדות עם בעיות היא גלגול האשם בבעיה אל מקום אחר. כאן אנו כבר מודים בקיומה של בעיה, אבל היא לא בגללי או באשמתי ולכן אני גם פטור מלטפל בנושא. משהו אחר גרם למצב, בטח לא אני. אלו הנסיבות, הגנים או הנטיות בלתי נשלטות שלי שגרמו לבעיה. הצורה המשוכללת של מנגנון זה לא רק שלא מוצא את הבעיה בנו אלא אף מזהה אותה אצל אחרים ובכך משליך אותה, כביכול, עליהם.
מנגנון הגנה זה לעתים כה דומיננטי, עד שאנו הופכים להיות המבקרים הכי קולניים של אותם אנשים שאותם אנו מזהים כבעיה. זו גישה שאמנם מעניקה לנו שלוות נפש, מאחר ואנו לא נדרשים להודות בבעיה או בקושי שהיא יוצרת, אבל היא גם לא מקדמת לקראת מציאת הפתרון שהרי אנו ממילא לא אשמים.
גישה נוספת שגם היא מכירה בבעיה, היא זו שבה אנו מוצאים את הדרך להצדיק את קיומה. אחד הדרכים לעשות זאת היא באמצעות השימוש במשפט: "אבל כולם עושים את זה". במילים אחרות: אולי יש כאן בעיה וקלקול, אבל כולם כאלה ולכן לא אני יהיה זה שיתקן את העולם. בצורה שכזאת אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה, אז כמה רע הדבר הזה כבר יכול להיות?
אנחנו אוהבים להצדיק התנהגויות מסוימות, גם אם הם פסולות, בטענה שאם אף אחד לא נפגע מהן אז גם אף אחד לא צריך לדעת מהן. יש גם כאלו המצדיקים את החטא בכך שהם מסבירים לעצמם מדוע החוק, הכלל או המצווה נגדם הם יוצאים הם בכלל לא צודקים, הגיוניים או מיועדים להם. אנו מסבירים לעצמנו שאין לאף אחד סיבה לצפות מאתנו לשום דבר, ואם מישהו מצפה מאתנו זה בכלל לא מוצדק. אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושת האשם הנלוות.
במצבים קיצוניים ממש אנשים כבר לא מסתפקים בהתכחשות לבעיה או בניסיון לטפול אותה על אחרים, אלא הם גם מעוותים את התפיסה שלהם עצמם על המציאות, הכל בכדי להעלים את הבעיה. כך לדוגמא אנו משכנעים את עצמנו בכל פעם שאנחנו קונים או מוכרים ב"שחור", שהמדינה ממילא לוקחת מספיק כספים מאתנו ומבזבזת אותם במקומות שלתפיסתנו הם אינם ראויים. אנו פועלים כך גם במערכות היחסים שלנו במשפחה כשאנו משלים את עצמנו שהילדות הקשה שהייתה לנו, הופכת את רצונותינו בהווה לחשובים ונכונים יותר משל אחרים במשפחה, או בגלל כל סיבה אחרת שבגללה "ככה זה צריך להיות".
התהליך שבו אדם דן את עצמו עלול בהחלט להיות קשה. הוא דורש תעצומות נפש ומחייב כנות עצמית גם במקומות אינטימיים שאותם מכיר, מלבד האדם עצמו, רק בוחן כליות ולב. אולם אם אנו לא נוכל להגיע לכנות מול עצמנו, הרי שעל אחת כמה וכמה לא נוכל לעשות כן אל מול הקב"ה. אם לא נצליח להתבונן בעצמנו ללא פחד ומורא, הרי שחלק משמעותי מתהליך התשובה שלנו יהיה חסר. אנו נהיה חסרים את הכנות אליה אדם צריך להגיע עם עצמו. ככל שאדם ידע להיות יותר אמיתי עם עצמו וככל שהוא יזדקק פחות למנגנוני ההגנה שחוסמים את הכנות האישית שלו, כך הוא יוכל להגיע לרמות גבוהות יותר, לא רק בעשרת ימי התשובה אלא בכל ימות השנה.
שנה טובה
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. המאמר המלא יתפרסם בעלון השבת של צהר