זמני סליחות

"כי מי גוי גדול אשר לו א'-הים קרובים אליו, כה' א'-הינו בכל קראנו אליו" (דברים ד' ז).

חכמי התלמוד (הבבלי) הקשו על פסוק זה מדברי הנביא ישעיהו: "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (נ"ה ו), ותירצו- הא ביחיד, הא בציבור (ראש-השנה י"ח ע"א ; יבמות מ"'ט ע"ב ; ק"ה ע"א), וכך פסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ו): "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר, דרשו ה' בהמצאו. במה דברים אמורים ביחיד. אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם, הם נענים, שנאמר, כה' א'-הינו בכל קראנו אליו". מצד ההלכה הפשוטה, אין שום מגבלת זמנים לציבור (מדאורייתא), ואין בעולם שעה או זמן, שבהם תפילת ציבור אינה רצויה חס וחלילה-ותמיד היא נשמעת. הדיון בזמנים ראויים מכוון בעיקרו לתפילות היחיד.

בפתיחת הלכות ראש השנה נאמר (אורח-חיים סימן תקפ"א סעיף א):"נוהגים לקום באשמורת [הבוקר] לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך עד יום הכפורים –והרמ"א מביא מנהג בני אשכנז לעמוד "באשמורת [הבוקר] לומר סליחות מיום א' שלפני ר"ה."

מאידך, כתב בשולחן ערוך (אורח-חיים סימן א',סעיף ב'): "המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה." הדברים מבוססים על דברי הרא"ש לסוגיית ברכות דף ג' ע"א: "...דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא... ועל כל משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי [על החורבן]... וראוי לכל ירא שמיים שיהא מצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חורבן בית-המקדש, כמו שנאמר, קומי רוני בלילה לראש אשמורות."

אמנם המקובלים (במיוחד האר"י) החשיבו מאוד תיקון חצות ע"פ מנהגו של דוד – "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך"(תהילים קי"ט ס"ד, ברכות ג' ע"ב), ורק מחצות ואילך נחשב אצלם זמן ראוי להשכמה , לתחנונים ולסליחות. על כן אסרו לומר סליחות ותחנונים קודם חצות, ובפרט י"ג מידות, כי הוא עת "שליטת הדינים", והביא מגן אברהם את דבריהם (אורח-חיים, סימן תקס"ה סק"ה). וכן במשנה ברורה (שם, ס"ק יב).

הסברה הנראית לי לחיזוק דעת המקובלים היא, שאין אדם משכים קום כל כך מוקדם, שיקום בשליש הלילה לקראת היום הבא. אולי משום כך נטו רבים כדעת האר"י נגד מרן המחבר.

על פי דעת האר"י כתב הגר"ע יוסף (יחוה-דעת חלק א' סימן מ"ו), שאין לומר סליחות קודם חצות בשום פנים, והגדיל לומר, שאף אין לענות י"ג מידות עם אלה שאומרים, ושעדיף לומר סליחות ביום ואפילו בשעת המנחה (אעפ"י שהיא שעת דין גמורה מאז ומעולם), מלאומרם בלילה קודם חצות.

מכוח הכרעה זו יצא הגר"ע יוסף בכל חומר הדין לבטל את המנהג החדש להתכנס לסליחות בתחילת הלילה, וכתב שהוא רע ומר ובטעות יסודו ואין לו "משען ומשענה", אף שהגר"מ פיינשטיין התיר בדרך הוראת שעה (איגרות משה תניינא , אורח-חיים סימן ק"ה). הדברים הקשים של הגר"ע יוסף לקוחים מתשובת רבי משה זכות (סימן ל'), ונאמרו בלשונו.

הגר"ע יוסף הוא שר ונגיד בתורה, ושולט בכל מרחביה, ומורה דרך לרבים, אולם אמת התורה מחייבת אותנו שלא לשאת פנים כלל, ולדון רק על פי האמת, "ואת והב בסופה". אכן, תמה אני על תשובה זו של הגר"ע יוסף, שנראה כי עבר על מידותיו בשתיים:

א. לעולם הלכה כמרן מחבר שולחן ערוך, ואף כי מנהג הסליחות הוא לקום באשמורת הבוקר, הרי שליש הלילה גם הוא עת רצון לתחנונים אפילו של יחיד, ואינו דומה תחילת הלילה לשליש הלילה.

ב. אין לערב דברי קבלה בדברי הלכה (ר' מה שכתב בשו"ת יחווה-דעת חלק א' , סימן ב' , ובשו"ת יביע-אומר חלק ב' אורח חיים כ"ה, וחלק ג' יורה דעה י"ג), ובמקום שפסקו הרמב"ם והמחבר, איך נבוא ונעקור את דבריהם בגלל דברי האר"י, ובפרט, שגם המחבר הייתה לו יד בעולם הנסתר.

שני עקרונות אלה, מתורתו של הגר"ע יוסף למדנו, והפליג בהם מאוד במקומות רבים, ואיך זה נטה מדרכו והלך אחרי המקובלים נגד מרן המחבר? והלא הוא עצמו כתב בשם חת"ם סופר שהמערב הלכה בקבלה "חייב משום זורע כלאיים" (חלק אורח-חיים סוף סימן נ"א). ועוד שהוא עצמו הביא (שם, יחווה דעת ח"א מ"ו), שגם המקובלים חלוקים בדבר, וכך כתב שם: "בספר מקדש-מלך על הזוהר (ויקהל, דף קצ"ה ע"ב) הביא מה שכתב המהר"ם די לונזאנו, שזמן תיקון חצות מתחיל שעתיים לפני חצות הלילה, והביא ראיה לכך מדברי הזוהר שם...". אך לבסוף דחה דברי המפרשים כך, וכתב: "ועכ"פ דעת האר"י ז"ל והמקובלים תכריע, שזמן תיקון חצות מתחיל אך ורק משעת חצות הלילה שהוא עת רצון, ותו לא מידי." ותמהני, למה יכתוב כך, שעה שיש מחלוקת גם בנגלה וגם בנסתר?

הבעתי תמיהתי לפני הרב בני לאו, שכתב עבודת ד"ר על שיטת פסיקתו של הגר"ע יוסף, והוא הראה לי דברים שאמר הגר"ע יוסף בעצרת 400 שנה לפטירת האר"י (בתשל"ב). דברים אלה נתן הגר"ע יוסף לידי הרב לאו בתגובה על עבודתו, ועל הדגשתו שבשיטת הגר"ע יוסף לעולם הלכה כדברי המחבר מול המקובלים, ואפילו מול האר"י. וכך נאמר בדברי הגר"ע יוסף על " השפעת רבינו האר"י ז"ל בספרות ההלכה":

"יש להבחין בזה בין ענייני תפילה והנהגה ובין ענייני הלכה של איסור והיתר. בצד הראשון ההשפעה היא חיובית בעיקר על הספרדים ורבניהם. ניקח דוגמא ברכות השחר שלא נתחייב בהם כגון שלא שמע קול תרנגול, לא לבש, לא חגר מתניו, וכדו', שלדעת מרן השו"ע (סימן מו סעיף ז) שאין לברך אותו בשם ומלכות. אולם מנהגינו כדברי האר"י בשער הכוונות (דף א ע"ג) שיש לברך כל ברכות השחר שנתקנו על מנהגו של עולם, ואף על פי שלא נתחייב בהם צריך לברך…וכן ברכת הנותן ליעף כח שמרן השולחן ערוך שולל אמירתה והאר"י כתב לאומרה, ועל כרחך שמה שנתפשט המנהג הוא על פי האר"י.

"(ויש להעיר שגם הרמ"א פסק כך, וכך נוהגים האשכנזים על פי הרמ"א, ומכאן, שיש סיבות נוספות להכרעה זו). ועוד אמר שם הגר"ע יוסף: "ומכאן תשובה למה שכתב החתם סופר (חלק או"ח, סימן טו השני)שאף שהאר"י איזן ותיקן כי ידע תוכן הדברים וגילה תעלומות הנוסחה של הספרדים כי היה ספרדי, ואילו היה אשכנזי היה עושה כן לסידורי נוסח אשכנז…כבר האריכו אחרונים לדחות תשובתו של החתם סופר וכתב החיד"א במורה אצבע שתפילת הספרדים חודרת את כל השערים."

עוד הזכיר שם הגר"ע יוסף את מנהגי הכפרות והתשליך, תקיעות בתפילת לחש בר"ה, ונענועי הלולב בסוכות, ולבסוף אמר

"בענייני הלכה גם אנו לא פוסקים בהכרח כאר"י. כגון קפה של נכרים אין בה בישולי גוים דלא כהאר"י. (והמקור על פי תוספות ע"ז לא ע"ב), וכן בענין [תרו"מ] לזיתים שמתקן ישראל (יביע-אומר, חלק ה יו"ד סימן כט אות ב), וכן לענין מפני שיבה תקום (שישים או שבעים, יביע אומר חלק ג יו"ד י"ג), וכן הפסקה בוידוי בין תשר"ת תש"ת, (יביע-אומר חלק א)."

אינני יודע אם הגר"ע יוסף הולך אחרי האר"י בשאלות של תפילה ומנהגי תפילה בגלל גדולתו של האר"י בפנימיות התורה, או בגלל עוצמתו של המנהג המקובל בקהילות הספרדים, (והנראה מדבריו הוא לשון אחרון - אולם ברור לי, שהמנהג של סליחות כיום בחלק די גדול של בתי הכנסת (מעדות שונות) כבר איננו המנהג הקדום, גם באשכנז וגם בספרד, גם על פי חכמי ההלכה, וגם על פי האר"י והמקובלים, מפני שרובם אינם קמים באשמורת הבוקר אלא מאוחר יותר כשהאיר כבר היום, ואז אומרים סליחות די ארוכות לפני קריאת-שמע ותפילה. בזה הופכים עיקר לטפל וטפל לעיקר, שהסליחות הופכות לעיקר, והתפילה טפלה, והיה עדיף להם להחזיר הסליחות לזמנן הקבוע אחרי תפילת עמידה, כמו בתעניות!

במקומות אחרים, מקפידים לומר סליחות אחרי חצות הלילה מפני שמג"א ומשנ"ב הביאו דברי האר"י, אולם הולכים אחר-כך לישון, ואין זה מנהג האר"י, שהמקובלים היו מקדימים לקום לקראת היום הבא, ולא היו הולכים לישון אחרי הסליחות והתחנונים. כל זה קורה בגלל השינויים באורחות החיים, כמו שאבאר.

אבל, הבעיה האמיתית חמורה יותר: אני פוגש כבר שנים באלול אנשים עייפים. אם התוצאה תהיה שאדם יקום עייף, ובעת נהיגתו בכביש עלול לסכן את חיי עצמו ואת חיי אחרים, או שילך לעבודתו ולא יתפקד כראוי ויימצא גוזל את בעל- הבית (ר' רמ"א לשו"ע חושן-משפט של"ג סעיף ה'), או שלא ילֵמד כראוי ונמצא פוגע בתלמידים (ר' רמ"א לשו"ע יורה דעה רמ"ה סעיף י"ז),או שלא יִלמד כראוי או שלא יתפלל בכוונה ונמצא מזלזל במצוות תלמוד תורה וקריאת-שמע ותפילה - אל ישכים קום לסליחות, שאין מנהג הסליחות עומד מול כל אלה, ואדרבה, קטרוג הוא עליו בימי הדין והרחמים, כי הוא מעיד עליו שסדר העדיפויות שלו משובש.

הגר"ע יוסף מעדיף במצבים כאלה, שלא יאמרו סליחות כלל, כפי שכותב במפורש, ולכאורה הדין עמו. אולם, אלה שיראת ה' עמוקה בלבבם לא ישמעו לזה כלל, מפני חובת הסליחות והיראה שהם מרגישים. אלה שישמעו לזה יחלישו עוד יותר את יראת ה' מליבם. על כן ראוי לבחון את הדברים ממקורם.

כל מעיין בסוגיית הגמ' (ברכות ג') יראה מיד, שכל זה תלוי במחלוקת התנאים, רבי אליעזר וחכמים במשנה, ואחריהם רבי ורבי נתן בתוספתא, אם שלוש או ארבע משמרות יש בלילה, ואם זמן שכיבה ("בשכבך") הוא עד סוף אשמורת ראשונה, או עד חצות, או כל הלילה. ברור שם גם, שזמן חילופי המשמרות של שומרים בארץ הוא גם זמן חילופי משמרות ברקיע, והוא "עת רצון" שכתב המחבר על פי הטור והרא"ש. ויש לשאול: הרי הסוגיה הביאה מעשה גדעון (שופטים ז,י"ט) שתקע בשופרות והכריע את מחנה מדיין בזמן המתאים להתקפה של הפתעה ,שהוא "ראש האשמרת התיכונה, אך הקם הקימו את השמרים", ועת רצון היא לתוקפים אך לא למגינים , שהרי כבר תש כוחם של שומרים הראשונים , ואלה שזה עתה קמו עדיין אינם מרוכזים כראוי, ועדיין השפעת השינה עליהם (ור' רש"י ורד"ק לשופטים ז' , י"ט).

התשובה פשוטה, שהשומרים במחנה מדיין משל הם (בגמרא) לשומרי מחנות הגויים, ממש כשומרים שבשיר השירים (ה', ז') אשר היכו את הרעיה (=כנסת ישראל) ופצעו אותה. על-כן, עת חילופי המשמרות כשהשומרים עייפים, כי מסיימי משמרת כבר תש כוחם ונמאס להם ומצפים בכל רגע להיפטר ממשמרתם (כידוע לכל חייל ולכל שומר), והנכנסים למשמרת עוד לא התארגנו כראוי ועדיין מטושטשים קצת וסימני השינה עליהם- זהו הזמן שהקב"ה מצפה (=שואג) כדי לגאול את בניו מיד רשעי הגויים, ולכן הוא עת רצון להתחנן על הגאולה.

מכאן, שגם חכמים, שחלוקים על רבי אליעזר לגבי זמן "בשכבך" של קריאת-שמע, יכולים לקבל את הרעיון של המשמרות כמשל, בשמיים ובארץ, ועל כן למד הרא"ש שתחילת האשמורת התיכונה והשלישית עת רצון היא להתחנן על הגאולה, וכך פסק בטור (או"ח סימן א' סעיף ב'), ובבית-יוסף הביא את הרא"ש וכך פסק בשולחן-ערוך כנ"ל. פירוש הדבר, שבשליש הלילה דווקא אין כ"כ תגבורת הדינים, ואדרבה המשמרות מתחלפים, לפי הגמרא והפוסקים. לפיכך, מי שרוצה לסמוך על זה בוודאי יש לו "משען ומשענה".

ומה שכתב הגר"ע יוסף על פי תשובת רבי משה זכות (סימן ל') שיש בזה משום קיצוץ בנטיעות, הנה התשובה שם נכתבה נגד סליחות בתפילת ערבית ולא בזמן חילופי המשמרות, ואין בה בהכרח נגד מרן המחבר שכל דבריו על שליש הלילה ולא על תחילת הלילה. ואי אפשר לומר שזמן של "עת רצון" להתחנן על הגאולה, הוא זמן עצמו "תגבורת הדינים" לי"ג מידות ולסליחות, "ומקצץ בנטיעות" ח"ו.

אמור מעתה: זמן הראוי לסליחות על פי המנהג הוא בהשכמת הבוקר, בסוף הלילה, לפני תפילת ותיקין, וטוב וראוי להתאמץ בימי הסליחות והרחמים להשכים קום.זאת בתנאי של יפגע הדבר בלימוד ותפילה, בעבודה ובעיקר בנהיגה.

אבל ציבור של מתפללים אשר מבקשים לקבוע מועד לסליחות, שלא יפגע בתפקודם בנהיגה ובעבודה, בלימוד ובתפילה- הזמן הרצוי ביותר הוא "ראש אשמורות" (ואין זו הוראת שעה אלא דרך המלך), ויכוונו הסליחות כשיטת הרא"ש והטור והמחבר דהיינו לאחת-עשרה בלילה (לפי השעון המקובל), ורצוי שיאמרו י"ג מידות בדיוק בזמן אשמורת. יש למנהג הזה "משען ומשענה" חזקים לא פחות משיטת האר"י והמקובלים, דמי יותר "משען ומשענה" ממרן המחבר, בעקבות הטור והרא"ש ועל פי סוגיית הגמרא ?! שהם שעת הדין. אמנם הנכון ביותר לישון כמו שעה בתחילת הלילה, ולקום לסליחות בשליש הלילה, שזה בדיוק כלשון המחבר.

ומה שכתב הגר"ע יוסף שלא לענות עם המתפללים בשליש הלילה י"ג מידות נראה מופרז על המידה, לומר על מי שנוהגים בשיטת מרן המחבר על פי הרא"ש והטור, שאסור לענות עמהם - ואולי התכוון רק לאומרים סליחות בתפילת ערבית, כשאלה שנשאל ר"מ זכות, וצ"ע.

אכן, נכון שלא לומר סליחות לא במנחה ולא בערבית אולם, כל זה רק לכתחילה, וכל זמן שנקבע לתפילת הציבור מתאים לזעקה ולתפילה כי שום כוח שבעולם אינו יכול לחסום תפילת הציבור, כדברי התורה והגמרא, וכפסק הרמב"ם. "בכל קראנו אליו" הוא ממש עיקרון אמוני מן התורה.

ובכלל יש להתבונן בדבר, שהרי נשתנו לחלוטין זמני השינה של רוב בני האדם בגלל אור החשמל. עד להופעת החשמל היו רוב בני האדם ישנים שינה עמוקה בתחילת הלילה, ובאשמורת אחרונה "אשה מספרת עם בעלה" (ברכות ג' ע"א), ואנשים משכימים לעבודתם ולתפילותיהם לאחר שישנו כראוי, משעהשעתיים אחרי תחילת הלילה (שמונה בערב לפי השעון המקובל) עד שעתיים לפני סוף הלילה (ארבע לפנות בוקר, כשמונה שעות), ואפילו אם אדם משכים בחצות הלילה כמנהג דוד, בוודאי כבר ישן כחמש-שש שעות לפני כן.

מאז המצאת החשמל, "ויאר את הלילה" (מכוח חכמת הבורא שנטע בנבראים), "התהפכו היוצרות", רוב בני האדם ישנים שינה עמוקה במחצית השניה של הלילה (ורבים עייפים ומתקשים לקום), ואילו עד חצות הלילה בני אדם ערים ופעילים כמו בשעות היום והערב, ואף יותר.

כשאמרו חז"ל "לא איברי לילה אלא לגירסא" (ערובין ס"ה ע"א לפי כת"י מינכן 95, בנוסחים האחרים כתוב "סיהרא" במקום "לילה") התכוונו למחצית השניה של הלילה, ולא ל"סדר ערב" בישיבות ימינו, לאור החשמל.

כיוון שסוגיית הגמרא מלמדת אותנו שמשמרות הרקיע מקבילים למשמרות בארץ, "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח ע"א), הרי בוודאי גם השגחת ה' על העולם פועלת בהתאמה לעולם, ואפשר שהקטרוג הגדול שראו המקובלים בתחילת הלילה, בהתגברות הדינים, הוא המצב ששרר בזמנם, ועתה הוא דווקא במחצית השניה של הלילה, ומי לנו בעל רוח הקודש ויידע בדיוק.

סוף דבר:

אכן, עדיף עד מאוד לומר סליחות בהשכמה, אלא אם כן פוגע בלימודו או בחובותיו האחרים, וכך כותב אכן שם הגר"ע יוסף. אולם אם אי אפשר ליחיד או לציבור לומר סליחות בהשכמה קודם זמן ותיקין כמנהג, היה לו להגר"ע יוסף להעדיף את סוף האשמורה הראשונה וראשית התיכונה בשליש הלילה כמרן המחבר על פי הטור והרא"ש, שהרי הוא עצמו (בעקבות האר"י) קושר בין "עת רצון" של "תיקון חצות" לבין "עת רצון" של סליחות. אכן לא מסתבר כלל להפריד ביניהם, כי לומר שזמן של "תגבורת הדינים" לסליחות הוא "עת רצון" ממש להתחנן על הגאולה, הוא תמוה מאוד.

וגם אם הגר"ע יוסף מעדיף דעת האר"י נגד מרן המחבר במנהגי תפילה, לא מסתבר למנוע מאחרים לנהוג כמרן המחבר. וגם ההולכים בשיטתו של הגר"ע יוסף יכולים לנהוג כמרן המחבר, ובוודאי שלא ייתכן לומר להם שלא יענו ולא ישתתפו בסליחות, בשליש הלילה.

לפיכך, סדר העדיפויות של זמני סליחות לענ"ד הוא כדלקמן:

1. בהשכמה, ולפני זמן ותיקין דווקא (ולא שעה לפני הזמן הרגיל).

2. אחרי חצות, או בשני שלישי הלילה, כאשר זוהי השכמה ליום הבא, ולא כשהולכים לישון אחר-כך, ובתנאי שאין זה פוגע בנהיגה או בעבודה, או בלימוד ובתפילה.

3. בשליש הלילה כשיטת המחבר, על פי הרא"ש והטור, והגמרא בברכות.

4. בסוף תפילת שחרית, אחרי העמידה, כמו בתעניות.

5. לכתחילה, לא יאמרו סליחות לא במנחה ולא בערבית, שהן שעות של דין.

6. אבל כל זמן שנקבע לתפילת הציבור תפילתם נשמעת, ואין שום מחסום לתפילת הציבור כדברי התורה והגמרא, וכפסק הרמב"ם, וכל הנמצא שם חייב לענות עמהם י"ג מידות: "בכל קראנו אליו".

אחתום בפירוש שלושת פסוקי השאגה של הקב"ה שנאמרו בדברי הנביאים, יואל, עמוס וירמיהו:

א. "וה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ורעשו שמים וארץ, וה' מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל. וידעתם כי אני ה' א'-היכם שכן בציון הר קדשי, והיתה ירושלים קדש וזרים לא יעברו בה עוד" (יואל ד' ט"ז-י"ז).

ב. "ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרעים ויבש ראש הכרמל" (עמוס א' ב') - "הישאג אריה ביער וטרף אין לו...אריה שאג מי לא יירא...והוריד ממך עזך ונבזו ארמנותיך" (עמוס ג ד,ח, יא).

ג. "...ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו..." (ירמיהו כ"ה ל).

לפי הפשט, השאגה ביואל היא על הצלת יהודה וירושלים, השאגה בעמוס היא על חורבן ממלכת ישראל (=שומרון), והשאגה בירמיהו היא על חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש (=נוהו).

לכן, השאגות הראשונות באות מציון ומירושלים, שם הייתה פליטה והצלה בעת חורבן ממלכת ישראל (=שומרון),ואילו השאגה האחרונה באה ממרום, כי ה' שאג אף על נוהו, להחריבו.

אולם סוגיית הגמרא באה לתיקון שאגות החורבן ולישועת ישראל, שכך נאמר שם:"...אוי לבנים שבעווונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם" (רב יצחק בר-שמואל, ברכות ג' ע"א), והתיקון צריך לבוא בהיפוך ההריסה.

והנה ברור ש"הלילה" הוא משל לגלות בכל מקום, וזמני חילוף משמרות הם, על כן, הזמנים שמעצמות גדולות יורדות מן הבמה, ואחרות עוד לא עלו ועוד לא התחזקו. בכל שלב היסטורי כזה הקב"ה שואג לישועת ישראל - אשרי מי ששומע שאגתו, ואוי לו למי שאין לו אזניים לשמוע.

בדורנו שמענו שאגה נוראה לחורבן היהדות ולשואת היהודים שבגולת אירופה, ושמענו שאגה גדולה לתקומת מדינת ישראל ולנצחונותיה הגדולים. אנו מייחלים בחרדה עמוקה עד מאוד לשאגה האחרונה של ישועת ישראל הכוללת, והחזרת השכינה אל מכונה, בשמים ובארץ, ואנו מתפללים על כך: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"- יהי רצון מלפני ה' שנזכה בדין עם כל ישראל.

* סייע במחקר הרב בני לאו.