לפעמים אני מתרפקת על אלול של פעם. אלול של סליחות לפנות בוקר, של קול שופר מהדהד, אלול של וידויים, של אימה, של חזן מסלסל. אלול ודמעות. דמעות טהורות של ילדה תמימה, ילדה שמתחרטת, שמחפשת תשובה. אני זוכרת את המתח שעמד באוויר באותם הימים, את היראה שעטפה את תפילותיי. זוכרת את התחושה החזקה שמישהו מתבונן בי כל רגע, מתבונן ממש, ומעשיי הולכים ונרשמים, שחור על גבי לבן.
וכבר חצי אלול עבר ואני רחוקה מכל זאת. בגרתי, השתניתי. כבר איני אותה ילדה. אין בי אותו זעזוע תמים, אותה התמסרות מוחלטת להכאה על חטא.
וכבר כמה אלולים שאני תוהה, מבולבלת. עוברת על פני הימים בקליפה של אדישות. כאילו לא מרגישה.
וכבר כמה אלולים שאני מחפשת, מחפשת את הדיוק הנכון ביחס שלי אל התשובה, דיוק שלא מבטל את שהייתי השנה, שאינו בא בסערה של חרטה עמוקה, שאינו מרטיב אותי בדמעות של אשמה. דיוק שמקבל אותי, את שהייתי ושאהיה, שמבין את המקום המורכב שלי בעולם, בקשר עם ריבונו. דיוק ששוהה בתוך האהבה והסבלנות. מתרחק מן היראה.
ובכל זאת, כל שנה חולף אלול ואני נותרת ריקה. ריקה כי לא מצאתי דרך להרגיש, לא מצאתי מקום שיכיל את שמחפשת. וכל שנה אני עומדת וקצת מתגעגעת לאלול של הילדה הקטנה- עם החרטה והאשמה והכאב. עם רשימת החטאים כתובה בדיו כחולה, נרטבת מדמעות.
השבוע, ברגע אחד, הרגשתי שמצאתי תשובה.
באותו יום עמדתי בשדה חרוש ושתלתי שתילים. אספתי אליי שתיל צעיר, חפרתי גומה והנחתי אותו, מהדקת את האדמה סביבו. כך כמה שעות, בלי לדבר, בלי לנוח, רק להתמסר לתנועות החוזרות- חפירה, הרמה, הנחה.
באותם רגעים הרגשתי את נקודת הראשית של השתיל. נקודה בראשיתית, טהורה, נקייה, בה הוא מתחיל להתקיים. וכאילו לא רק אותו שתיל נמצא בנקודה זו- אלא כל הרוך שבעולם, החיים והצמיחה מתגלים ברגע הקצר ההוא של שתילה.
באותם רגעים התגלתה בי אהבה לכל שתיל, הרמתי שתיל-שתיל בעדינות, שלא יתפורר, חפרתי גומה מספיק עמוקה, הנחתי וכיסיתי- והכל ברוך, באיטיות. באהבה. כאילו שנקודת הראשית הזו מגלה חיבור עמוק בין השתיל הרך לביני, חיבור שיש בו אמונה אחד בשני, שתיקה, קבלה מלאה, ללא תנאים. כאילו שאין משמעות למה שיבוא- השתיל ילך ויצמח ואני אלך ואתבגר במקום אחר, רחוק ממנו. וכאילו שאין משמעות האם יצמח או יתמלא תולעים, האם יתחזק או יחלש- אין משמעות לכל שיבוא כי הכל בעצם, טמון בנקודה הזו השותקת של ראשוניות, של חיבור בין העלה הירוק ליד האוחזת בו.
ואז, כשהרגשתי את הנקודה הזו, התמלאתי התרגשות, וסוף סוף- הבנה. באותו רגע ידעתי שזה אלול שלי, זה האלול אותו חיפשתי כל השנים. אלול שמגלה את נקודת הראשית ביני לבין ה. אותה ראשית בה היינו אחד, משיקים אחד לשני, נוגעים, אוהבים ומאמינים. אותה נקודה, רגע לפני שנשתלתי, לפני שיצאתי אל חיים חדשים. הנקודה בה העתיד והעבר מתבטלים, לא חשובים, רק אותו חיבור טהור, שקט. נוטף אמת.
וכשהצלחתי לגעת באותה נקודה נזכרתי בילדה התמימה שהכינה רשימה של חטאים, רשימה של עבירות עליהם היא בוכה. ופתאום הבנתי כמה היא החמיצה את הנקודה העיקרית. איך היא לקחת חודש פנימי כמו אלול והפכה אותו לשרטוט חיצוני של דמותה. פתאום הבנתי שהחטאים נוגעים רק בקו המתאר של הדמות- אך הם אינם יכולים להגיע פנימה, פנימה באמת. הם אינם מעידים על החיבור העמוק ביותר בנפשו של אדם- החיבור בינו לבין אלוקיו. בתמימותה היא בחרה ליישר את הבליטות, לחוש אשמה על המקומות בהן יצאה מן הקווים, בתמימותה היא נטפלה לחיצוניות, חישבה חטאים, מדדה עבירות- התעמקה במקומות הנמוכים, הכואבים בתוכה. בתמימותה היא שכחה להתבונן פנימה. להתבונן אל תוכה ולראות כמה עומק יש בנשמתה, כמה נקיות ואור ושמחה. כמה אהבה של אלוקים אליה, ללא תנאים. ללא אכזבה.
וכשישבתי על האדמה, חשה את הרטיבות שלה תחתיי, את הריח הטחוב העולה באפי, וכשישבתי מול שורה של עלעלים ירוקים הבנתי שזה מה שאני מבקשת מאלול. מבקשת לגעת בנקודת הראשית הזו, לגלות אותה מעומק הקרקע, להסיר מעליה את האבק, לנער את הריחוק- להיפתח ולהרגיש אותה, להרגיש כמה שהמעשים שלי לא באמת חשובים, כמה שהכל טמון ונשאר באותה נקודה, באותו רגע של חיבור. של אהבה.