סגור

הרב אבינר מציג: המדריך לרב הפופוליסט

הרב שלמה אבינר מגדיר מחדש את גבולות הגזרה של "הרבנים הפופוליסטים": לבוש לא רבני, כיפה קטנה, ופעמים רבות ללא זקן ובעיקר - גיוס תמיכה בציבור החילוני על ייד העצמת תסכולים והבטחת פתרונות

הרב שלמה אבינר
כ בשבט התשעג
,
31 בינואר, 2013 9:13
Arielhorowitz-cc-by

Arielhorowitz-cc-byצילום: Arielhorowitz-cc-by

רבים סבורים שבעולמנו הסובל מהצפה תקשורתית, כל ענייני החיים מנוהלים על ידי מי שהוא פופולארי, פופוליסטי, פוליטיקלי קורקט וכדומה, ומי שעושה מלאכתו בתמימות יעלה חרס בידו.

עקב כך נוצר הטיפוס של הרב הפופולרי-הפופוליסטי, המאמין שרק מתוך הליכה אל העם, בשביל העם ולמען העם, הוא יוכל לקרבו אל אבינו שבשמים.

אמנם הרב הפופוליסטי אינו אוהב את התיוג הזה שיש לו קונוטציה של הערכה נמוכה, ולכן הוא מנכס לעצמו את העמדה המרכזית המייצגת.

ואלו מאפייניו של הרב הפופוליסטי. כמובן, אין פופוליזם אחד דומה למשנהו, ובכל זאת אפשר להבחין בכמה קווים כלליים הנכונים ברוב המקרים, במעט או בהרבה.

א. גיוס תמיכה ואהדה בשכבות רחבות בציבור, בעיקר החילוני והדתי ליברלי.

ב. הדבר נעשה בדרך של העצמת תסכולים, אימוץ דעות קדומות נגד הלכות מסוימות, והבטחת פתרונות פלא מידיים.

ג. הדגשה והתמקדות בנושאים הקרובים ללבן של אותן האוכלוסיות, כגון ענייני דמוקרטיה, אקדמיה ומעמד האשה, הקלות בענייני גיור ובענייני צניעות, והקלות בכלל.

ד. מלחמה עיקשת נגד רבנים חרדיים אשר בידם כוח הלכתי ורוחני, וחתירה מתמדת להוציא מידם את שליטתם הרוחנית.

ה. יחד עם זאת, שימוש סלקטיבי של פסיקות חרדיות בודדות מקילות, העצמתן, הרחבתן והעמדתן כדגמים מייצגים.

ו. האשמה שיטתית של תלמידי חכמים, ושל הציבור החרדי בכלל, בצרות רבות בחברה והצגת עצמם כנושאי האור לדור.

ז. חזרה בלתי פוסקת על הצגת תלמידי חכמים כקיצוניים מרוחקים ומנותקים מהציבור, וגורמים לריחוקו מן התורה, כאשר הם עצמם שומרים לעצמם את המונופול של הזרם המרכזי והמחובר אל העם, הידידותי והקשוב, וכך מתכבדים הם בקלונם של אחרים.

ח. כיוון זה גורם פעמים רבות רדידות מסרים, המוצאת פיצוי באישיות כריזמטית - לא כמשה רבנו שהעיד על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון. ועיין אגרת מרן הרב קוק לרבינו הרב צבי יהודה בצעירותו בנדון.

ט. המגמה המרכזית שלהם היא אכן לקרב את החילוניים, וגם את הדתיים הליברליים, אל התורה.

י. על כן קנה המידה הראשי של הפסיקה הוא: אם היא תמצא חן בעיני אותם ציבורים, כאשר ההלכה הקבועה בישראל פחות קובעת.

יא. כמובן אין נקיטת עמדה נגד ההלכה, אבל הרב הפופוליסטי, כיוון שלמד תורה ומדבר בשם התורה, הריהו נעזר בשלוש נוסחאות קסם כדי לנטרל הלכות לא נוחות לו.

יב. תחבולה ראשונה היא טענת האי-רלוונטיות. הגמרא והרמב"ם לא תמיד רלוונטיים בנסיבות חיינו, מרן הרב קוק והרבנות הראשית לא רלוונטיים. אילו היו חיים בינינו, לא היו אומרים מה שאמרו אז. יתר על כן, הרבנות הראשית לישראל עצמה, כבר אינה רלוונטית. לא צריך לומר, שפסיקת רוב תלמידי החכמים וגדוליהם, וקל וחומר אם הם חרדים, אינה רלוונטית, בהיותם מואשמים בניתוק מן העם.

עד עתה, התורה היתה אמת, ומעתה היא מופרת, בדומה להפרת נדרים מכאן ולהבא שאינה מעיקרה אלא מכאן ולהבא, מה שמערער את כל נצחיות התורה.

משל לסיפור על אותו עגלון שסירב לציית לפסק דינו של הרב, שחייב אותו לשלם על הנזק שנגרם לסחורה עקב החלקתו על הקרח שכיסה את הכביש, וטען: התורה הרי ניתנה בקיץ, אילו ניתנה בחורף, היתה פוטרת אותי.

יג. התחום הזוכה לחותם האי-רלוונטיות הגורפת ביותר הוא הלכות צניעות, שרבות מהן מפריעות לחילוניים ולדתיים ליברליים. מה שכולל אי רלוונטיות יסודית של דברי חזל כי "אין אפוטרופוס על העריות".

יד. תחבולה הלכתית שניה היא הדרכת רבותינו "מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים" - מה שדורש לדעתם הסתרה או נטרול של כל מה שלא ימצא חן בעיני חילוניים או דתיים למחצה לשליש או לרביע - מה שמשחרר מהאחריות הכבדה של מצוות תוכחה, מכתיר את דעת הקהל כפוסק ראשי, ומעמיד את הרב הפופוליסטי כשבוי תקשורת.

טו. תחבולה שלישית: חומרא שהיא קולא, וקולא שהיא חומרא. לומר: אם לא קל לציבור בעניינים הקרובים ללבו, מי שפוסח על שני הסעיפים יעבור לצד הרפורמי והחילוני, ובוודאי החילוני לא יצטרף אלינו. לשון אחרת: יש הלכה ואין מורים כן, כי צריך תורה שאפשר להתקשר אליה ולהתחבר אליה.

או אם תרצו: העובדות קובעות את האמת. פרגמטיזם רוחני.

טז. עקב זה הרב הפופולארי נחשב על ידי תלמידי החכמים הגדולים כנוסע על קו לבן ואף חוצה אותו תכופות. הרב הפופולארי חותר ללא לאות לקבל לגיטימציה של גדולי התורה - ואין הדבר עולה בידו. אך כיוון שאותם גדולים מתייחסים אליו באהבה ואחווה ושלום ורעות, בסבלנות ובעדינות, הוא לעתים רבות מפרש עמדה זו כהסכמה.

יז. ולסיום גם המראה החיצוני שלו הוא PEOPLE , לבוש לא רבני, כיפה קטנה, ופעמים רבות ללא זקן, ואם זקן יש, אז הוא קטן ומטופח, ובוודאי לא זקן כמו של המהרי"ל דיסקין שלא היה סימטרי אלא התארך מצד אחד יותר מהשני.

אבינו מלכנו, בעבור שמך הגדול, ובעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדם חוקי חיים, לעשות רצונך בלבב שלם, כן תחננו ותלמדנו.

המאמר המלא יתפרסם בעלון ”באהבה ובאמונה“.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: יונתן סינדל/ פלאש 90

בלבול קורונה: רק 17% מבינים את ההנחיות

קרא עוד