בפרשת קדושים נאמר “וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יט, כח). ציווי זה מופיע בסמוך לאיסורים להקיף את פאת הראש, להשחית את פאת הזקן ולתת שרט בנפש (לשרוט את הגוף כצער על מת), הקשורים כולם לגוף האדם ולמראהו.
טעם האיסור, כתב הטור (יורה דעה סימן קפ) שהוא משום חוקות הגויים: מכיוון שהגויים נהגו לקעקע את עצמם, במיוחד לשם עבודה זרה, אסרה על כך התורה כדי להרחיק את בני ישראל מדרכיהם. ניתן היה לחשוב שבימינו מציאות זו השתנתה, אך למעשה ההפך הוא הנכון. אמנם רוב הקעקועים הנפוצים כיום אינם קשורים לעבודה זרה, אך עצם הקעקוע נושא איתו הקשר תרבותי מסוים. כשם שסגנונות לבוש מסוימים מבטאים השתייכות לתרבות או לזרם כלשהם, כך גם הדבר ביחס לקעקועים. עצם הרעיון לחרוט בעור ולהנציח על הגוף ציורים מסוימים, שפעמים רבות מבטאים הזדהות עם קבוצות, אישים, רעיונות, סמלים וכדומה, יש בה מעין עבודה זרה: רק הערצה הגובלת בסגידה מובילה אדם להפוך את אותם סימנים לחלק בלתי נפרד מגופו. כמובן, כל אחד רשאי לאהוב, להעריך ולהוקיר דברים שונים (בהנחה שהם חיוביים, כמובן), אבל עשיית קעקוע קבוע שלהם חורגת מהזדהות לגיטימית ומתקרבת לפולחן, גם אם האדם אינו מגדיר זאת כך. ואכן, קעקועים "כבדים" שמכסים חלקים נרחבים מהגוף מאפיינים היום בעיקר טיפוסים קשוחים, מרדנים, אנרכיסטים או אוהדים "שרופים" של קבוצה, להקה, תחביב וכדומה, ובמקרים רבים ניאו-פאגאנים של ממש, שמבטאים מרד בממסד המערבי המודרני. כך שההקשר לחוקות הגויים או לעבודה זרה אינו מופרך כלל גם בימינו.
גם אם לא מדובר בקעקועים כבדים או בעלי משמעות, אלא בסתם ציור קטן לקישוט, עדיין הקביעות של הקעקועים הופכת אותם למשהו שמבטא את אישיותו של האדם ומשפיע עליה יותר מאשר פריטי לבוש ניתנים להחלפה. הוא מקבע את האדם במצב מסוים ומקשה עליו להשתנות. האם נער או נערה שעושים קעקוע בגיל 16 עדיין יזדהו איתו ויחושו איתו בנוח גם בגיל 30 או 40? האם הוא עדיין יבטא אותם, או שיישאר כמו מזכרת מביכה מתקופה קודמת בחייהם? יעידו על כך בעלי התשובה הרבים, שלמרות השינוי באורחות חייהם, בהופעתם ובלבושם, עדיין נושאים עליהם קעקועים מהעבר אותו השאירו מאחור. איש אינו יודע מה טומן לו העתיד; האיסור על קעקועים משאיר את האדם חופשי, נקי ומוכן בכל רגע לפתוח דף חדש וליצור את עצמו מחדש, בלי משקעים וסימנים מהעבר. הקעקוע לעומת זאת כובל אותו למצב נפשי מסוים, לזמן ונסיבות מסוימים, ומקשה עליו להתרחק מהם.
אפשר להשוות את הקעקוע על דרך השלילה לברית מילה: גם ברית מילה היא חותם נצחי הטבוע בגופו של האדם, אולם חותם נצחי שכזה אכן ראוי אך ורק לבטא את החיבור בין היהודי לעם ישראל ולאלוהי ישראל. כל ערך פחות מכך, אינו ראוי שהיהודי יהפוך אותו לחלק מגופו, שכן יש בכך ביזיון לצלם אלוהים שבאדם והשוואה בין ערכים פחותים או קישוטים בעלמא לבין ברית הקודש. דומה הדבר לחייל, שבנוסף לעיטורי הדרגות והמלחמות, יוסיף למדיו הייצוגיים גם סיכה של קבוצת כדורגל או סתם סמיילי; הפקודות בצבא אוסרות זאת בצדק, כיוון שזהו ביזיון למדים ולסמלים החשובים שעליהם.
בנוסף לכך, איסור הקעקוע מזכיר לנו שהגוף שלנו אינו רכושנו הפרטי שאנו יכולים לעשות בו כרצוננו; הוא הוענק לנו על ידי הבורא למטרה מסוימת, כדי שנשתמש בו לעבודת ה', ועלינו לשמור עליו ולהחזיר אותו כשהוא נקי, בלי קשקושים וקישוטים מיותרים. גם כאן ניתן להשוות זאת לציוד צבאי, או לרכב שכור, שמותר להשתמש בהם למטרה שלשמה נועדו אך לא לערוך בהם שינויים חסרי תועלת רק בשל רצון אישי. כשם שאסור לאדם לסיים את חייו ביוזמתו, או לחבול בגופו, כך אסור לו לקעקע אותו. בכך למעשה מזכיר לנו איסור הקעקוע את היחס הנכון לגוף ומונע מאיתנו לראות בו אמצעי שנועד להנאתנו האישית בלבד.
המאמר המלא מופיע באתר לדעת להאמין