לפני מספר שבועות כתבנו אודות דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם הרואים את האידיאל של החזקת רב ע"י קהילה, מתן אפשרות לרב להתגדל בתורה על חשבון הקהילה. זאת כמובן אינה הדעה המקובלת כיום, שרב מוחזק ע"י הקהילה על מנת שהוא יתרום לה ולחבריה מזמנו לצורכיהם התורניים והרוחניים. ללא ספק נגישותו של הרב לקהילתו היא אחד מאבני היסוד של הרבנות הקהילתית כיום.
על הרב שלמה מן-ההר זצ"ל, רבה של שכונת בית וגן, מספרת בתו הרבנית פועה שטיינר:
"אבא השווה לא אחת את עבודתו של הרב לעבודתו של רופא. הוא טען וחזר וטען, שהוא צריך להיות נכון בכל עת ובכל שעה לפתוח את דלתו, להיות קשוב, להימצא למי שזקוק לו. הוא דאג שיותקן מכשיר טלפון על יד מיטתו, קו פתוח תמיד עשרים וארבע שעות ביממה - שמא יהודי רוצה לשאול שאלה בשעות הלילה, והיה אם לא ייענה, אולי יוותר על השאלה, וכך הוא עלול חלילה להיכשל בעבירה... אף בשנותיו האחרונות, כאשר הלך ונחלש, לא הסכים בשום פנים ואופן שננתק את הטלפון." (ההר הטוב הזה, עמ' 355)
מנגד, פעמים שדווקא הנגישות הזאת של הרב מנוצלת לרעה בידי חברים הרואים ברב חבר לשיח בכל נושא ובכל שעה. בעיתון משפחה באנגלית התפרסמה לא מזמן כתבה בנושא מתח אצל רבנים. הכתבה פותחת בסיפור הבא (התרגום מאנגלית שלי):
"זה היה ב3:14 לפנות בוקר, לפי ספרות הלדים המאירים בשעון שעל יד המיטה, כשהרב התעורר והושיט את ידו לעבר הטלפון המצלצל. זה היה חבר קהילה, שהתנצל על השעה המאוחרת והסביר שזה שעת חרום. הסבתא של אשתו חלתה מאד, והיתה לו שאלה מסובכת בנושא יציאת הנשמה וחובותיה של אשתו.
בשלב מסוים בשיחה הרב שאל את בן-שיחו: "איך אשתך מתמודדת עם המצב?". "אשתי?", והיה רגע של דומיה מהצד השני של הקו, "אהה... לא דברתי איתה על זה עדיין. חשבתי, למה להעיר אותה אם זה יכול לחכות עד הבוקר?".
סיפר לי חבר שבשנתו הראשונה ברבנות הקהילתית הוא שם לב שבכל יום שישי הוא מקבל שיחות טלפון בנושאים כבדים וארוכים מחברי קהילתו. בתחילה הוא לא הבין איך יכול להיות שנושאים כאלו כבדים עולים רק ביום שישי, היום שבו הוא אמור לעסוק בקניות ובהכנת שיעורים לשבת, כאשר במשך השבוע הפניות היחידות שהוא מקבל הן פניות של דברים פעוטים בלבד. כך הוא תמה, עד שיום אחד בצאתו מתפילת ערבית פנה אליו האדם שעמד לצדו ושאל אותו שאלה, הרב ענה לו: "זה נושא די מורכב, אולי נשב כמה דקות ונדבר על זה". האיש ענה לו: "אתה יודע מה, אני אתקשר אליך ביום שישי כשיש לי זמן. הערב אני קצת עסוק.". מאז אותו יום ענה הרב לכל מי שהתקשר אליו ביום שישי בבוקר: "אני מאד עסוק היום, מתי נח לך להיפגש ולדון בזה במשך השבוע?".
בגליון ה200 של כתב העת המעיין שיצא לאור בשבוע האחרון, מופיעה רשימה של הרב יצחק וייס, רב בירושלים, בשם "משולחנו של רב, הרהורים של פוסק הלכה". אחת הנקודות, בהם הוא רואה חשיבות להזהיר בהם את הרב, היא בנוגע לזמינותו של הרב:
"קיימת גם חובת הרב לראות את השואלת ולתת לה תשובה כהלכתה, לא רק באיכות - אלא גם בכמות, דהיינו בכל שעות היממה. כך שנינו במסכת שמחות פרק שמיני: וכשבאו רשב"ג ורבי ישמעאל גזרו עליהם שיהרגו, והיה רבי ישמעאל בוכה. א"ל רשב"ג מפני מה אתה בוכה, עוד שתי פסיעות אתה בגן עדן! אמר לו, על שאנחנו נהרגים כמחללי שבת וכשופכי דמים. אמר לו, שמא בסעודה היית סועד ובאה אשה לשאול על נידתה ואמר לה השמש ישן הוא, והתורה אומרת אם ענה תענה אותו והרגתי אתכם בחרב וכו', עיי"ש. נורא ואיום! ומאידך כמובן מוזהרים גם השואלים לא להכביד על הרב יותר מדי."
השאלה היא מה יותר קשה, שהרב יהיה זמין כל הזמן או שהציבור יידע להעריך את זמנו של הרב?