גמרא: למימרא דרבי מאיר סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורבי יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורמינהו: מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר 'קדשתי את ביתי הגדולה' ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות ואם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות - כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה. והתניא: זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר 'עד לפני' - רבי מאיר אומר: עד שיצא, ורבי יוסי אומר: עד שיגיע.
לפי מסקנת הגמרא יש להפוך את דעות התנאים במשנה כדי להתאימם לדבריהם בקידושין, באופן שרבי יוסי שאומר בקידושין שכולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות אומר גם במשנתנו שאסור עד שיגיע הפסח מפני שאינו מכניס עצמו לספק, ורבי מאיר שאומר בקידושין שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות אומר במשנתנו שאסור עד שיצא הפסח מפני שאדם מכניס עצמו לספק.
על פי זה כותב הר"ן בסוגייתנו שכיון שרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי - יש לפסוק להלכה שהנודר עד פני הפסח אסור רק עד שיגיע ולא עד שיצא.
אולם בסוגיה המקבילה במסכת קידושין (סד, ב) לאחר שהביאו את הקושיה מהמשנה בנדרים על המשנה בקידושין ותרצו שמוחלפת השיטה, כפי שנראה מהברייתא המובאת גם בסוגייתנו, יש המשך שיתכן שיש לו השפעה על מסקנת הסוגיה. שם אמר אביי שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בקידושין היא רק כשיש שתי כיתי בנות, אבל כשיש רק כת אחת – הכל מודים שכוונתו לגדולה ביותר ולא לאמצעית אף על פי שיש קטנה ממנה.
על כך הקשו ממשנתנו שנחלקו במשמעות הלשון "עד פני הפסח" למרות שדומה הדבר לכת אחת, ותירץ רבא שאין לדמות את המחלוקת הזו למחלוקת בקידושין משום ששם נחלקו בלישנא דעלמא האם משמעות הלשון היא עד לפני הפסח או עד שיעבור.
נמצא שלפי התירוץ האחרון של הגמרא שם אין הכרח להפוך את הדעות במשנתנו שכן לא נחלקו כלל בשאלה האם אדם מכניס עצמו לספק, וכך אכן כותבים התוספות (ד"ה והתניא) והרא"ש (סי' א'). הרא"ש אף מסיק שכיון שאין הכרח להחליף את השיטה יש לפסוק כרבי יוסי על פי הנוסח המקורי של המשנה שאסור עד שיצא, וזאת למרות שהגמרא מביאה ברייתא המסייעת לתירוץ שמוחלפת השיטה.
הר"ן כותב שזו גם שיטת הרמב"ן לקבל את מסקנת הגמרא בקידושין ולא להפוך את השיטה, אבל הוא עצמו כותב שיש לסמוך על הסוגיה בנדרים יותר מאשר על הסוגיה בקידושין שדנה במשנתנו שלא במקומה. וכיון שלא הובאה בסוגייתנו שום אפשרות אחרת מלבד התירוץ שמוחלפת השיטה – יש לפסוק על פיו לקולא שאסור עד שיגיע.
כנגד זה טוען הרמב"ן (קידושין סה, א ד"ה מחלוקת) שהסוגיה בקידושין עדיפה על הסוגיה בנדרים מפני שאביי ורבא שהם בתראי נושאים ונותנים בה, ועוד שיש להעדיף את הסוגיה המחמירה יותר.
בעל ספר יראים (סי' ז) כותב כמו הר"ן, שיש להחליף את השיטה על פי המבואר בסוגייתנו ולא לקבל את התירוץ האחרון בסוגיה בקידושין, אך להלכה הוא פוסק כרבי מאיר להחמיר בין בקידושין שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, ובין בנדרים שאסור עד שיצא הפסח. טעמו הוא שמפרש את הכלל שהלכה כרבי מאיר בגזירותיו שהכוונה לחומרותיו, כלומר שבכל מקום שמחמיר הלכה כמותו.
על פירושו חולק רבינו שמחה (מובא בהגהות מיימוניות אישות פ"ט אות א') וטוען שהלכה כרבי מאיר בגזירותיו היינו דוקא כשסיבת החומרא היא שהוא גוזר וחבירו אינו גוזר. ולא כשמחמיר לא מחמת גזירה אלא מפני שחולק בדין.
הרמב"ם (נדרים י, ז) פוסק לקולא שבנודר עד לפני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד, וכן כותב השלחן ערוך (יורה דעה רכ, יא) בסתם, אך מביא גם את הדעה המחמירה של הרמב"ן, התוספות והרא"ש שאסור עד שיצא.
לא מעייל איניש נפשיה לספקא - נדרים סא
על ספקותיו של האדם והתועלת בהם – הרב ירון איתן מביא את הגמרא במסכת נדרים….
