גל גדול ומלאך לבן
"אמר רבה [בר בר חנה], אשתעו לי נחותי ימא: האי גלא דמטבע לספינה, מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה: אהיה אשר אהיה ה צבאות אמן אמן סלה, ונייח".
(כשירדתי לים ראיתי גל שבא להטביע את הספינה. בראש הגל ראיתי מלאך שנראה כמו אש לבנה. פגעתי בו באבן שעליה היה כתוב אהיה אשר אהיה ה צבאות אמן, אמן, סלה. והגל נח).
רבה בר בר חנה הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתלמוד הבבלי. הרבה מהסיפורים המתמיהים בגמרא מקורם ממנו. במבט ראשון נראים סיפוריו כסיפורי מעשיות גרידא, אבל לא כך התמודדו חז"ל עם דבריו. ריבוי הציטוטים שלו וההתייחסות של הגמרא לדבריו מוכיחים שהיה בדבריו מסר חשוב שהוא רצה להעביר, אולי דווקא, בצורת משל.
הסיפור שהבאנו כאן הוא בהחלט סיפור קשה להבנה. הוא מספר על גל שכוחו חזק מספיק כדי להטביע ספינה, שבראשו עומד מלאך שנראה כמו אש לבנה, ועל אבן שאיתה מצליחים להביס אותו. מה מנסה רבה בר בר חנה להוכיח לנו כאן - שה הוא כל יכול, ששם ה יכול התגבר גם על המכשולים הכי גדולים? נראה שזה חלק מהרעיון, אבל בשביל זה לא נראה שהיינו צריכים להביא סיפור כל כך מסובך עם כל כך הרבה פרטים תמוהים.
ננסה לגעת בסיפור אחר שמביא רבה בר בר חנה ולמצוא אולי את הקו המנחה שנמתח ביניהם.
כי האדם עץ השדה
בהמשך של אותה גמרא מביא רבב"ח סיפור אחר:
"ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הויא? שתין בתי, אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק יתיב באילנא. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם לא הימני".
(ראיתי צפרדע, שגודלה כגודל כרך שלם שנמצא בהגרוניא. מהו גודלו של אותו כרך? - 60 ערים. בא תנין ובלע את הצפרדע. באה ציפור ובלעה את התנין ועפה לה על גבי אילן. בוא וראוה כמה גדול חוזקו של אילן זה (שביכולתו להחזיק ציפור כזאת). אמר רב פפא בר שמואל: אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין).
ננסה להשוות את שני הסיפורים. כל סיפור מתחיל בתיאור של משהו עצום וחזק, משהו מעורר יראה. הסיפור הראשון מתאר גל ענק עם מלאך בראשו. הסיפור השני מספר לנו על צפרדע ענקית. הרושם שמתקבל בכל סיפור הוא שלדברים האלה יש כוח עצום - כוח שקצת קשה לנו לעמוד מולו.
מצד שני, בשני הסיפורים ההתרשמות שלנו מוטעית. הצפרדע נאכלת על ידי תנין רגיל, והגל הגדול נמחה מהים. כפי שכבר נאמר, בסיפור הראשון מה שמנצח את הגל, את החזק, הוא אבן עם שם ה. מה מנצח את הצפרדע? ואת התנין? מה זה אמור ללמד אותנו?
במילים אחרות, בסיפור הראשון הגל הוא מה שנראה חזק, ושם ה שחקוק על אבן הוא מה שבאמת חזק. המסר כאן הוא באופן בסיסי שהאמונה בקב"ה היא בעלת הכח הגדול ביותר. מה המסר בסיפור השני?
אנו מתחילים עם צפרדע גדולה, ממשיכים אל תנין ומסיימים בציפור. כל פעם אנו מופתעים מחדש לראות שיש חיה יותר חזקה מהקודמת. בסוף הסיפור אנו רואים שהציפור נוחתת על עץ, לכאורה עץ רגיל - והעץ עומד. רבב"ח מתרשם מכוחו של העץ. מה המסר של הסיפור - שעצים חזקים יותר מציפורים?! מה כזה מרשים בעץ? איזה סוג של הפגנת כוח זאת? העץ הוא פסיבי לגמרי! רב פפא בר שמואל אומר שלולא הוא היה שם הוא לא היה מאמין. מדוע לא? מה כל כך מרשים בעץ הזה?
יכול להיות שזאת בדיוק התחושה שהסיפור מנסה לתת לנו. הסיפור מנסה להראות שגם לכוח הפסיבי של העץ יש להתייחס. העץ אומנם לא אוכל אף אחד, אבל עצם כושר עמידתו הוא דבר שאפשר להתרשם ממנו.
ובאמת, רב פפא בר שמואל אומר שלולא הוא היה רואה את זה הוא לא היה מאמין בעצמו. הוא מתרשם מהעץ, הוא מתבונן בו ומבחין בכוח השקט שבו. יש כאן משהו שקצת קשה לתפיסה. אנו באופן רגיל מתרשמים מהדברים הבולטים, מדברים שפועלים בצורה יוצאת דופן. יכול להיות שמטרת הסיפור היא להראות לנו שהמושגים של גדולה וכוח אינם תמיד ברורים לנו. יש עוצמה בעץ השקט ששום דבר לא יכול להזיז, או באבן הקשה שמכריחה את המים לנוע מסביבה.
בעולם שלנו אנחנו יודעים שתמיד מי שחזק שורד, ועל כן אנחנו נוטים להשקיע את כל כספנו במוסדות כלכליים שנראים לנו חזקים, בחברות שמשתלטות על השוק ובאנשים שנראה לנו ששולטים בסביבתם. הסיפור הזה של רבב"ח מלמד אותנו לזכור שיש סוג אחר של עוצמה, עוצמה שקטה.
מה גדלו מעשיך ה
לפני שנחזור לסיפור הראשון שאיתו התחלנו נתבונן בדברי רשב"ם על כלל סיפורי רבב"ח:
"כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות".
הרשב"ם מסביר שאחת מהמטרות של הסיפורים האלה היא להדגיש את גדולת הקב"ה דרך מעשיו בעולם. איך סיפורי רבב"ח משיגים את המטרה הזאת?
באופן עקרוני יש שתי דרכים להראות את גדולת הקב"ה: דרך התבוננות בניסים שהוא עושה, או דרך התבוננות בטבע כמות שהוא. במבט ראשון הסיפור הראשון עובד בדרך הראשונה - הוא מבטא איך אבן שכתוב עליה שם ה יכולה לעשות ניסים. לעומת זאת, הסיפור השני לכאורה מדגיש את הכיוון השני. אין התייחסות מפורשת לקב"ה, אלא רק לדברים שנמצאים בעולמו.
התפיסה הכפולה הזאת של גדולת ה מעמידה אותנו בעצם מול ההבחנה הבאה - בכל דבר ניתן לראות את הקדוש, את האלוקי. כל דבר מבטא בצורה מסוימת את גדולת ה והדרו. גם שקיעה וגם זריחה, קשת בענן או עמק יפה מעלים בנפשנו הערכה עמוקה והתרשמות.
כעת נחזור אל הסיפור הראשון. רבב"ח רואה את הגל הגדול שעומד לשטוף מעליו, אבל בראש הגל הוא רואה מלאך, אש לבנה. החיבור בין הגל שעומד להטביע והמלאך, האש הלבנה, הוא מבלבל במידה מסוימת. האם הגל הוא דבר טוב, או רע? האם הוא אמור לעורר התפעלות, כפי שמעשי ה אמורים לעורר בכל אדם, או אימה ותקוה לגאולה?
כשמצביא גדול מנצח במלחמה, הדבר מרשים אותנו. אנחנו מתפעלים מהכוח שהוא מפגין, מהחוכמה שה נתן לו. הרבה פעמים אנחנו אומרים שכנראה שה הנחה אותו במידה מסוימת אל הניצחון. אנחנו מתחילים לחפש מה הסיבות לניצחון שלו, מה המסר שההיסטוריה מנסה ללמד אותנו דרך מאורע זה. לעיתים כל המסרים שאנחנו קולטים באים להטביע אותנו. האויבים שלנו מנצחים, ואנחנו נתקפים ייאוש. איפה טעינו? מדוע ה מעניש אותנו? אולי האמת שלנו מזויפת? אולי כל מה שהאמנו בו איננו נכון?
כאן עונה רבב"ח שצריך לחלק בין שני דברים שונים: יש את הדרך שבה דברים נראים, את ההתרשמות שזה יוצר בנו. כל אלה מהווים מכשיר ליצירת יראת ה והתרשמות מכוחו. אבל התוכן של אותה יראה לא נקבע על ידי הנתונים בשטח בלבד, אלא גם על ידי מה שכבר ידוע לנו - התורה. התורה מעגנת לנו את עקרונות היסוד שלאורם אנחנו מתחילים את התהליך של ניתוח המציאות.
הסכנה ממנה מזהיר אתנו רבב"ח היא לא סכנה פיזית, אלא סכנה רוחנית. הוא אומר לנו שבסביבה שלנו יש ממה להתרשם, יש מה ללמוד, אבל ברגעי בלבול, ברגעים שאנחנו מוצאים את עצמנו אבודים בעולם, כאן כדאי לנו לפנות אל התורה שכבר מוכרת לנו.