פרשת ויצא: על הזמן

סיפור אהבתם של יעקב ורחל, הוא מסיפורי האהבה הגדולים שבכתבי הקודש. איך הזמן רץ כשהוא חיכה לה?

ד"ר משה מאיר
ז בכסלו התשפ
,
05 בדצמבר, 2019 21:36
אהבה

אהבהצילום: שאטרסטוק


סיפור אהבתם של יעקב ורחל, הוא מסיפורי האהבה הגדולים שבכתבי הקודש. הפסוק שממצה את האהבה הגדולה הוא:

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים 
וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים 
בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. [בראשית כ"ט כ']

הפרשנים נעו, בין ייחוס הימים האחדים לעבודה [מרוב אהבתו נראה היה לו כי ראוי לעבוד עבורה הרבה יותר משבע שנים] ובין ייחוסה לאהבה [מרוב אהבתו נדמו לו שבע השנים כימים מועטים]. 
אני בוחר באפשרות השנייה. הזמן נחלק לרכיב האובייקטיבי שלו, הנמדד על ידי השעון, ולרכיב הסובייקטיבי. הפסוק המיוחד הזה, חושף את הפער בין שני הרכיבים. גם הרכיב האובייקטיבי נחלק לשניים. אנרי ברגסון - הפילוסוף היהודי צרפתי - בנה את הגותו על אדני ההבחנה בין המשך ובין הזמן. הזמן הוא המדיד, הנחלק, אותו אפשר לחשב בבעיות המתמטיות למיניהן. המשך הוא הרכיב שאי אפשר למדוד אותו, אך ברור למתבונן שהוא הלב של הזמן. 
הזמן הוא מצד אחד רכיב הכרחי הכובל את הטבע ובתוכו את האדם בכבלים שאי אפשר להתנתק מהם ולברוח ממנו. מצד שני, רכיב שאפשר לעצב אותו בדרכים שונות. זה הבסיס למצוות קידוש החודש אותה בנו החכמים. חכמים הפכו את הזמן הכובל את האדם, לאדם המעצב ומקדש את הזמן. האדם היוצר, אפילו - לפחות לשיטת רבן גמליאל - אם הוא טועה ביחס לטבע ולחוקיו הנוקשים. סביב חידוש נועז זה של רבן גמליאל, התגלעה המחלוקת בינו ובין רבי יהושע. רבי יהושע סבר שאי אפשר לתת לאדם היוצר לקבוע את הזמן בניגוד לטבע:

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו 
שבהן מראה את ההדיוטות 
ואומר: 'הכזה ראית או כזה?' 
מעשה שבאו שנים ואמרו: 'ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב'. 
אמר רבי יוחנן בן נורי: 'עדי שקר הם!' 
כשבאו ליבנה, קיבלן רבן גמליאל. 
ועוד באו שנים ואמרו: 'ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה', 
וקבלן רבן גמליאל. 
אמר רבי דוסא בן הרכינס: 'עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה?!' 
אמר לו רבי יהושע: 'רואה אני את דבריך'. [ראש השנה ב' ח'] 

איך חל ההיפוך הזה, המאפשר לרבן גמליאל להשליט את הסובייקט על האובייקט, את העדות שהיא בראש של העד על המציאות הקשה והמוחלטת? אינני יודע לומר איך זה קרה או קורה, אבל אני יודע להראות תופעה מקבילה. ברגסון - שהזכרנו אותו קודם - בבואו לחקור את ה'משך' שהוא ליבו של ה'זמן', מתהפך וחוקר את ה...סובייקט: 

הקיום, שאנו בטוחים בו בטחה יתרה ויודעים ומכירים אותו יותר מכל, הרי זה - הדבר הוא למעלה מכל ספק - קיומנו שלנו; כי על כל שאר המושאים יש לנו מושגים שניתן להחזיקם בחזקת חיצוניים ושטחיים, ואילו את עצמנו תופסים אנו מבפנים, בעומק. מה העובדות המתחוורות לנו אז? מהו, במקרה מיוחס זה, מובנו המדויק של 'להיות קיים'?...
ראשית כל מתחוורת לי העובדה שאני עובר ממצב למצב. חם לי או קר לי, אני עליז או אני עצוב, אני עובד או איני עושה כלום, אני מסתכל במה שסובב אותי או אני חושב על דבר אחר. תחושות, רגשות, רציות, מוצגים - אלו הן התמורות שקיומי מתחלק ביניהן ושהן מגוונות אותו חליפות. אני משתנה אפוא בלא הפסק. אבל בכך לא סגי. ההשתנות היסודית היא הרבה יותר מכפי שאפשר היה לחשוב תחילה.
הנה מדבר אני על כל מצב ממצבי כאילו הוא בגדר מקשה אחת. אמנם אומר אני שאני משתנה, אבל ההשתנות נראית לי נעוצה באחד המצבים אל המצב שלאחריו: - על כל מצב ומצב, בפני עצמו, נוטה אני לחשוב שהוא עומד בעינו כל אותו זמן שהוא חל. ברם, מאמץ קשב קל היה מגלה לי שאין רגש, אין מוצג, אין רצייה, שאינו משתנה בכל רגע ורגע; אילו היה מצב ממצבי הנפש פוסק מלהשתנות, היה המשך שלו פוסק מלזרום. ['ההתפתחות היוצרת' עמ' 22 בתרגום העברי]

ברגע שעוברים מהמשך של הזמן האובייקטיבי למשך של הזמן הסובייקטיבי, התנועה והשינוי מתעצמות, כובשות את העובדות האובייקטיביות. זה כמובן מאוד מסוכן, ועל כך מתריע רבי יהושע. ללא מוסרות העובדה, המשך המתפתח והיוצר מוביל אותנו אל התוהו הכאוטי.
נשוב אל ה'כימים אחדים' שבפרשתנו. מאיר שליו כתב ספר שזה שמו. זהו סיפור אהבה מוטרף, בין שלושה גברים לאישה אחת. והנה, דווקא בספר העוסק בכוחה של האהבה לעצב זמן סובייקטיבי הכופה עצמו על הזמן האובייקטיבי - 'כימים אחדים', פזורות תובנות הפוכות [ההערות בסוגריים - שלי]:
 
ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה. ההתחלה היא תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש את מי שהולך ויש את מי שמת ויש את מי שנשאר. [האהבה האובייקטיבית הפרוזאית, גוברת על הסובייקטיבית הרומנטית].

בבית שאין בו כללים, הגורל משתולל, המזל מתעכב והמקרה מבקר. אבל בבית שיש בו כללים, הגורל עושה מה שאומרים לו, את המזל לא צריכים, והמקרה נשאר בחוץ, דופק וצועק ולא יכול להיכנס. [החוק האובייקטיבי גובר על הכאוס הסובייקטיבי].

אהבה שתדע לך, צריך לפרוט אותה לגרושים, לא לחשוב כל כך גדול, לא לדבר יותר מדי גבוה, לא להקריב את כל החיים בבת אחת. [התגברות האובייקטיבי הפרוזאי על הסובייקטיבי הרומנטי].

 
באהבה צריך לתת הרבה, אבל אף פעם לא מקלפים את כל העור ולא מגלים את הכול עד הסוף.


יש כללים לאהבה... יש כללים, אחרת האהבה תהרוג אותך כמו סוס שהוא מרגיש שאין עליו מושכות. זה מאוד פשוט. הכלל הראשון הוא: גבר שבאמת רוצה אשה, צריך להתחתן אתה. והכלל השני: גבר שרוצה להתחתן, לא יכול לשבת בבית ולחכות שאלוהים יעזור לו.


אהבה זה עניין של השכל ולא של הלב, של חוקים ולא של חלומות ושיגעונות.

בשביל שגבר אחד יצליח לקבל את האשה האחת שהוא באמת רוצה, מישהו צריך לנהל את כל העולם בשביל זה וכל החלקים של העולם צריכים לזוז ולהסתדר. [האהבה מתקיימת לא בכאוס הסובייקטיבי, אלא בסדר האובייקטיבי, עם המסדר העליון...]

הנה כי כן, ה'כימים אחדים' הסובייקטיבי, הולך רק עם העמל הפרוזאי האובייקטיבי:

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.
טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.
הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.
זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.
לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי. אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים, וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. [בראשית ל"א ל"ח - מ"ב]

הזמן הסובייקטיבי - 'כימים אחדים' והזמן האובייקטיבי - עשרים שנה, ללא יום וללא לילה - מצטרפים יחדיו לסיפור האהבה של יעקב. 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: פלאש 90

שיא שלילי נוסף: 2,062 אובחנו עם קורונה ביממה האחרונה

קרא עוד