בפודקאסט "חשוב לזכור" מבית קולנו ואתר כיפה, העוסק בשש הזכירות אפרת שפירא רוזנברג לא עושה הנחות לעצמה ולא למגזר. בשיחה גלויה עם עינת ברזילי, היא מתארת איך המציאות של השביעי באוקטובר טילטלה את כל מה שהיה נדמה כבטוח. בפרק שנסוב על הציווי "זכור את עמלק" שפירא רוזנברג מגישת הפודקאסט מפלגת המחשבות עם ד"ר מיכה גודמן ויו"ר קולנו מנתחת את החברה הישראלית המדממת, שמתקשה להניח לסימני הקריאה לטובת סימני שאלה הכרחיים, בשבח הספק.
"חשבנו שהם רוצים שקט" השבר של השביעי באוקטובר
"אני אגיד לך בכנות, אני באמת תמיד חשבתי שבצד השני של הגדר יש אנשים שרוצים לחיות בשלום ושאם יהיה להם טוב הם רק ירצו לחנך את הילדים שלהם לחיים טובים", מודה שפירא רוזנברג בכאב. לדבריה, התפיסה הזו, שגרסה כי רווחה כלכלית תביא לשקט ביטחוני, "קיבלה חבטה מאוד מאוד חזקה". היא מבקרת את הניסיון של אנשים להמשיך ולהחזיק בעמדותיהם הישנות למרות המציאות
שפירא רוזנברג מתארת את המחיר החברתי הכבד שמשלם מי שמעז לשנות את דעתו או להעלות ספקות בעידן שאחרי הטבח. היא מספרת על הודעות תוקפניות שקיבלה, שבהן הטיחו בה אמירות מהעבר: "את מאשימה אותי עכשיו בשבעה באוקטובר? כאילו קצת התבלבלנו". לדבריה, המנגנון החברתי של "תודי שטעית ותתנצלי" מונע מאנשים את היכולת לחשוב מחדש בצורה פתוחה ובריאה על העתיד.
היא מפצירה בציבור לא לשכוח את מה שגילתה עלינו המלחמה: "כל מי שהופתע וכל מי שמוצא את עצמו עוד פעם רגע מתלהם, עוד פעם רגע שונא - שנייה, בוא נזכור מה גילינו בשבעה באוקטובר". שפירא רוזנברג מדגישה כי לצד מסירות הנפש המופלאה שהתגלתה בכל המגזרים, היו גם הפתעות כואבות, כמו היעדר "קריאת ההשכמה" שציפתה לראות במגזר החרדי.
לצפייה והאזנה לפרק המלא:
הזיכרון כנשק והספק כחוסן
הדיון על עמלק מקבל תפנית אקטואלית כשהזיכרון הופך ל"כלי נשק" בקרב של נרטיבים. שפירא רוזנברג מסבירה כי הציווי "למחות את זכר עמלק" הוא למעשה זיכרון שנועד להוביל למחיקה, סוג של "קרב נרטיבים" שבו הזיכרון שלנו נותן לנו את הכוח להילחם. היא מציינת כי "זיכרון זה ממש נשק שאפשר לעשות בו שימוש ובאמצעותו להילחם".
בהקשר של המלחמה, היא מקשרת בין עמלק למושג הספק. היא טוענת כי בעוד שהחברה הישראלית היום "מחפשת וודאות" ורוצה רק סימני קריאה, דווקא היכולת להטיל ספק היא עדות לחוסן ולא לחולשה. "וודאות זה לא חוסן וספק זה חולשה, ואני לא חושבת שזה נכון", היא קובעת, ומוסיפה כי היכולת לשהות במקום של אי-נוחות וספק היא הדרך האמיתית להתחזק.
לסיום, היא מזהירה מפני הקיבעון המחשבתי שמאפיין את השיח הציבורי כיום, ומשווה אותו למלחמת חפירות שבה "כל צד יושב עמוק בתוך השוחות ולא מוכן לזוז". היא מדגישה כי גם בתוך הספק יש גבולות גזרה ברורים, כמו שלילת גזענות, אך מעבר להם - עלינו ללמוד מחדש להקשיב ל"בית שמאי" המודרני כדי למנוע מעצמנו טעויות קשות בעתיד.