שרון הלוי, רעייתו של הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, שברה היום (ה') שתיקה בת שנים והתראיינה בפעם הראשונה בפודקאסט "ובחרת בחיים" של תומר זיסר, אלמנו של עילי זיסר שנפל ב־7 באוקטובר. שם שיתפה בילדותה עם הרצי כחלק מבני הציונות הדתית וברגעים האישיים מבוקר אותו יום טראגי, שבו בעלה יצא אל לב הלחימה.
"ילדות שמחה בציונות הדתית"
"הייתה לנו ילדות שמחה בציונות הדתית" היא סיפרה. הרצי היה המדריך שלה בציונות הדתית, והיא שיתפה על החיים כחלק מהקהילה: "ילדות שרו, והלכו עם מכנסיים. כנראה בנים היו יותר חזקים אז ואף אחד חשב שזה לא בסדר. התחלנו לצאת כשהייתי בת 25".
הרצי הלוי עם מחליפו, אייל זמיר | צילום: Yonatan Sindel,Flash90
די מהר היא חוזרת אל אותו בוקר נורא של ה-7 באוקטובר, בו הכל התחיל: "כשהרצי יצא מהבית באותו בוקר ארור, הוא הבין שזו מלחמה. אני עוד לא הבנתי, לא מיד, לא הדלקנו טלוויזיה כי היה חג. הוא יצא מאוד מוקדם, הרבה לפני 7:00. הוא נישק אותי ואת הילדים מהר. הוא לקח איתו את התפילין, וזה תמיד היה קורה לי איתו כשהיה אירוע - כשהוא לקח את התפילין היה צונח לי הלב. ידעתי שהוא לא חוזר, כי תפילין מניחים כל בוקר. הוא נישק את המזוזה ואמר לי - 'עזה תיחרב'".
"אתם לא רואים שום סרטונים"
במהלך הריאיון סיפרה הלוי כי בעלה כלל לא זכר שאמר את המשפט. "לא מזמן הזכרתי לו את זה כי אנחנו מתחילים קצת לעבד, והוא לא זכר שהוא אמר את זה. אני נורא נבהלתי כשהוא אמר לי את זה, כי ידעתי שזה נכון. הוא הלך ונעלם, וזהו". במוצאי שבת דיבר עמה רק פעם אחת. "מאוד קצר. הוא לא היה הוא. דאגתי מאוד, ואמרתי לילדים: 'אתם לא רואים שום סרטונים'. גם אני לא, אפשר לספור על כף היד את הסרטונים שראיתי".
עוטף עזה לאחר ה-7 באוקטובר, צילום: Gili Yaari,FLASH90
"הג'יפ הזה בשדרות" היא נזכרת בסרטון המפורסם מאותו יום, "הרבה זמן חשבתי שזה פייק, אבל איך שהבינו שיש חטופים, הבנתי שהמצב לא טוב". לקח להלוי הרבה זמן לעכל את היום הזה: "ב־10 באוקטובר בכיתי נורא, כי ירד לי האסימון סופית. אני זוכרת בהלה ענקית. הייתי מבוהלת כי לא ידעתי מה קרה ולא ידעתי מה עם הרצי ומה הוא יודע".
"אני בדת של החטופים"
"הבגדים שלו מערב שמחה תורה, יום שישי בערב, היו מונחים בחדר השינה" היא נזכרת. "שלושה ימים ראיתי אותם ופשוט לא נגעתי בהם, וידעתי שמתישהו אני חייבת לקחת אותם לכביסה. זה היה בשבילי כמו טקס מעבר. הבנתי שברגע שאני מכניסה אותם לכביסה - זה האות שהחיים הקודמים אינם ומתחיל משהו אחר. זה היה כמו תהליך של אבל, ולעשות את זה היה קשה".
שרון הלוי דיברה גם על תחושת הקרבה שלה למשפחות החטופים ולמי ששרדו את השבי, וציינה כי היא חשה אחריות עמוקה כלפיהם. "אני בדת של החטופים. זו לא באמת דת, אבל אם מישהו קורא לזה ככה אז אני מאוד אדוקה. תחושת האשמה על החטופים מלווה אותי לא כי אני מישהי חשובה, אלא כבן אדם. זו תחושה אנושית הכי טבעית. לא קהו חושיי", אמרה, והוסיפה שמשפחות חטופים ושורדים העניקו לה את חלק מהצמידים שהיא נוהגת לענוד.
גם על התחושות האישיות שלה בתקופה האחרונה היא לא חסכה. "שום ניצחון הוא לא ניצחון מבחינתי, אני כואבת את זה מאוד". לדבריה, היא ובעלה מתקשים להשתלב ברוח החיים שמאפיינת אחרים לאחר שהסתיים תפקידו כרמטכ"ל. "שואלים אותי ואת הרצי אם עושים עכשיו חיים, יוצאים לטיול הגדול? אנחנו בכלל לא במקום הזה, אלא במקום של אחריות. השבר הגדול הוא בלהבין שאין לנו שליטה".