לפני כחודש חרות דוידסון הייתה עם חברה במסעדה טורקית בברלין. כשהמלצר שאל אותן מאיפה הן, התלבטו בחשש ואז החליטו להתוודות שהגיעו מישראל. "הייתה שתיקה מתוחה, ואז שאלתי אותו מאיפה הוא והוא אמר מצרים. ואז עניתי לו בערבית", היא מספרת. "העיניים שלו נפתחו עליי. הוא שאל אם אני פלסטינית ועניתי 'לא, אני יהודייה שמדברת ערבית. בסוף הארוחה הוא אמר לנו 'החשבון עליי'. בגלל שדיברתי בשפה שלו הוא ראה בי אורחת ולא לקוחה".
"פעם שמעתי ערבית באוטובוס וחשבתי שרוצים לדקור אותי, היום אני מבינה שהם מתלבטים באיזו תחנה לרדת"
דוידסון (28) גדלה ביישוב פדואל במשפחה דתייה, אבל לא משם הגיעה הערבית. את השפה היא רכשה במהלך לימודיה במרכז האקדמי "שלם", שם למדה מזרח תיכון ואסלאם. דוידסון הגיעה ללימודים אחרי שירות לאומי בתיכון מעורב ביפו, שחשף אותה לראשונה לעולם הערבי. היום, אם תשאלו אותה, כל ישראלי צריך לדבר את השפה. "אני חושבת שזה יכול לשנות את המציאות פה לטובה", היא טוענת. "לדעת ערבית שינה לי את חווית החיים בישראל. פעם הייתי שומעת ערבית באוטובוס והייתי בטוחה שמדברים על איך דוקרים אותי, היום אני מבינה שהם מדברים על איזה תחנה לרדת".
@hurriya.it.is.me لو سمحت، شو الساعة؟ #ايران #العالم_العربي #فوريو #فوريو_العرب #اسرائيل #ساعة ♬ צליל מקורי - حرية - هذا اسمي
בשבעה באוקטובר דוידסון הייתה בניו-יורק בטיול לרגל סיום התואר. כשהחלו טיסות החילוץ היא הייתה בתחתית סדר העדיפויות, כמי שלא נדרשת למילואים או נחוצה במשק, והחליטה להשתלב בקהילה היהודית במקום ולקחת חלק בערבי התרמה ובחמ"לים של גיוס תרומות לישראל. אחרי חודש שם התבקשה לנהל משלחת דיונים בקליפורניה ושם הבינה כיצד ישראל נתפסת מבחוץ. "עד אז לא הבנתי את כמות הקונספירציות והפייק ניוז", היא מודה, "שם היו הניצנים הראשונים".
"הייתי במקלט והחלטתי שנמאס לי - אז צילמתי סרטון לטיקטוק"
כששבה לארץ עברה לגור בתל אביב והשתלבה בתנועת "הרבעון הרביעי" כעוזרת האישית של היו"ר. כמה חודשים אחר כך התחילה לנהל את הסושיאל של התנועה ולמדה את האלגוריתם לאט לאט ואחרי כשנה וחצי עברה לעבודה הנוכחית שלה בחברה לייעוץ אסטרטגי. כשהחלה המתקפה האיראנית, צף החלום לדבר בערבית מול המצלמה.
חרות דוידסון צילום: פרטי
דוידסון התייעצה עם אינפלואנסרים, מזרחנים ואסטרטגיים כדי להבין איך לבנות את התוכן שלה ברשתות בצורה המושלמת והמדויקת. בסופו של דבר, את הסרטון הראשון היא העלתה בלי טיפת מחשבה. "הייתי במקלט ואמרתי - חלאס, נמאס לי. אני לא יודעת לאן זה יוביל, אני מעלה. צילמתי את המקלט וכתבתי 'איראן תוקפת, אנחנו לא מפחדים'. אחרי כמה שעות נכנסתי לראות כמה צפיות יש - אפס עגול", היא צוחקת.
דוידסון הבינה שהגיע הזמן לשלוף את האס - הערבית. יום למחרת היא פרסמה סרטון נוסף מהמקלט, הפעם שלה מדברת בערבית ומסבירה שישראל נגד המשטר האיראני ולא נגד העם. בבוקר למחרת הסרטון עמד על 70,000 צפיות. "הבנתי שיש כאן משהו. החלטתי לעזוב את האסטרטגיה, את המזרחנים, את הכל, ולעלות מה שבא לי. ככה התחלתי לעלות תכנים שקשורים למציאות והעמודים צברו תאוצה בצורה מטורפת". כאן דוידסון מודה כי הבחירה בזירה דווקא עם איראן הקלה עליה: "האיראנים הם שיעים, ויש להם מחלוקת עם הסונים שיותר גדולה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז כשמגנים את איראן זה יכול לעניין הרבה מוסלמים".
"ערבים ביקשו ממני לא לא לפרסם את התגובה שלהם כדי לא לחשוף אותם"
איזה תגובות קיבלת?
"מלא. גם בפרטי, גם בתגובות לסרטונים. היה מלא שנאה, שלחו לי למות בכל מיני דרכים, אבל להפתעתי קיבלתי גם מלא הודעות מערבים שאוהבים את ישראל - מכל מדינה שאת יכולה לחשוב עליה. שהם מעריצים את ישראל וחושבים שזו מדינה דמוקרטית. חלק ביקשו ממני לא לפרסם את התגובה שלהם כי הם לא יכולים שיראו אותם מגיבים. כמובן שזה לא משתווה להודעות השנאה".
דוידסון מבקשת להבהיר: "אני לא מתיימרת לשנות את הנרטיב בעולם הערבי ולהציל את תדמית מדינת ישראל בעולם, אבל אני כן חושבת שזה טיפה בים שהיא חשובה". היא מסבירה: "יש משהו בזה שישראלית יהודייה עם חזות אשכנזית מדברת פתאום ערבית, והיא לא מהמוסד ולא עשתה צבא. גם אם לא שיניתי דעה, עצם זה שמישהו מסתכל ואומר 'יש מישהי שחשוב לה לדבר את השפה שלי גם אם אני לא מסכים איתה', יש לזה משמעות אדירה בעיניי".
"יש משהו מאוד משבש מציאות בלגדול ביהודה ושומרון"
בסיום השיחה אני שואלת את דוידסון עד כמה הרקע שלה כמי שגדלה בשומרון לצד ערבים השפיע על היחס שלה כלפיהם. "שאלה מורכבת", היא משיבה, ואחריה שתיקה ארוכה. את התשובה שלה היא מנסחת שוב ושוב, חוששת להיצבע בגוון שמאלני. בסוף היא מסכימה לדבר: "עד גיל 18 גדלתי בלי להכיר שום דבר. הכרתי שיש פיגועים ואבנים בכבישים וחפצים חשודים בדרך לאולפנה. בלילות הייתי בודקת שכל הדלתות בבית נעולות וחושבת איפה אני אתחבא אם יבוא מחבל".
"אני מרגישה שמשהו בעיסוק שלי בתחום הזה היום הוא מעין תיקון אישי. יש משהו מאוד משבש מציאות בלגדול ביהודה ושומרון. אני חושבת שנוכחות שלנו שם היא משמעותית, ויחד עם זאת המצב של ערביי 67' הוא מורכב ויש הרבה מה לשפר. אין להם חיים קלים. כמו שאני חושבת שיהודים צריכים ללמוד ערבית, גם פלסטינים צריכים ללמוד עברית. וכמו שהם לא מכירים בזכות ההיסטורית שלנו לארץ ישראל, אני חושבת שיהודים צריכים להכיר את המושג נכבה. כשאני מכירה באחר זה לא מבטל אותי, את הזהות שלי או את הזכויות שלי - זה פשוט מייצר מציאות טובה יותר".