כבר שבע שנים שחני וקנין היא נהגת וחובשת מתנדבת בארגון איחוד הצלה, אבל לשבעה באוקטובר היא לא ציפתה. וקנין, נשואה ואם לארבעה מרחובות, קפצה לשדרות וטיפלה שם בפצועים עד אחת בלילה. בשיחה עם "חדשות כיפה" לקראת כנס כיפה שיעסוק במתמודדי נפש בצל המלחמה ויערך ב-31.3 בירושלים, היא משתפת ביום המורכב שעברה ועל חשיבותו של הטיפול. "קמנו לאזעקות. הורידו לנו אמבולנס לאיזור, עלינו שלושה נהגים והפנו אותנו לשדרות", היא פותחת.
חני וקנין | צילום: באדיבות המצולמת
"האפוד הקרמי הכבד היה על הגוף שלי ולא הרגשתי, כמו רובוט"
"הייתה נפילה בנס ציונה וטיפלנו שם, משם דהרנו לשדרות. בצומת חלץ התפצלנו לאמבולנסים שהורידו לנו לשם, והתחלנו הלוך חזור של העברת פצועים. טיפלתי בשדרות, בשובה, עוברים מרכב לרכב, מעמיסים וממשיכים", היא מספרת.
שדרות במלחמה | צילום: Gili Yaari/Flash90
שמחת תורה של וקנין הסתיימה בשעה אחת בלילה, והיא מספרת על רגעי המתח, האנדרלין, העירנות - אבל גם ברגע הנפילה. "עד השעה אחת בלילה לא עצרתי. כל היום הגוף היה דרוך, עירני, אתה כמעט לא צריך כלום. האפוד הקרמי הכבד היה על הגוף שלי ולא הרגשתי, כמו רובוט. עד שהכל נגמר, ואתה לא קולט שתיכף הכל נופל עלייך".
חשיבותו של הטיפול: "אתה מרגיש שראית את הסרט הכי רע בחיים שלך"
"בשעה אחת בלילה חזרתי לאוטו, יצאתי לכיוון הבית והילדים. האסימונים התחילו לרדת ברגעים הראשונים שהיה לי לעצמי ביום הזה. התפרצות של בכי, אתה מנסה לקלוט מה ראית, המראות והתמונות צפים. באמת הייתי שם? לא הייתי? אתה מרגיש שראית את הסרט הכי רע בחיים שלך. השעות הראשונות הן אפילה אחת גדולה".
ואז את מגיעה הביתה.
"תוך כדי הניסיון לעכל הייתי צריכה גם לענות תשובות לכולם. מהר מאוד מצאתי את עצמי מפורקת במיטה. למחרת צוות חוסן ניגש לטפל, מארגן שיחות, לאט לאט הכל יצא".
וקנין בהתנדבותה באיחוד הצלה | צילום: באדיבות המצולמים
איך הייתה החוויה של הטיפול?
"לולא הטיפול בימים הראשונים, היינו נשארים מצולקים ברמה של חוסר יכול תפקוד. למחרת בשעה שתיים כבר ההלכתי לעבודה. אם לא הייתי עושה את זה הייתי שוקעת. העזרה של בעלי המקצוע והתמיכה הנפשית היא אוויר לנשימה. בלעדיה היינו משתגעים".