"הבת שלי, בת שלוש, בכתה מלא: זה לא אבא שלי, לא בא לי שתראה ככה"

הדרמה של דינה הלצבנד התחילה בכלל חודש לפני המלחמה, הרבה לפני שזיו בעלה נפצע באורח קשה בעזה וחייהם השתנו לבלי היכר. היא הייתה אז רעייתו של זיו, מפתח תוכנה בהייטק, ואמא לשניים, עוז בן חמש וחצי ועדן בת שנתיים וחצי. המשפחה התגוררה בקריית גת. הלצבנד, יועצת שינה והנקה ומעבירה סדנאות לאימהות, הייתה באמצע החודש השמיני להריונה כשבשבת שבע הברכות של אחיה היא מצאה את עצמה פתאום בחדר לידה.

"בעלי ממש בכה, לא היינו מוכנים לזה בשום צורה. הייתה לידה טראומטית"

"בבוקר שבת באתי להתארגן לבית הכנסת ופתאום הרגשתי את המים יורדים", היא נזכרת, "לא היה לנו תיק לידה, אפילו לא ארנק". הזוג מיהר לבית החולים, שם הבחינו בירידות בלתי פוסקות בדופק והבינו שאין ברירה אלא ליילד אותה. "בעלי ממש בכה, לא היינו מוכנים לזה בשום צורה. הייתה לידה ממש טראומטית ולא פשוטה בכלל". התינוק שנולד כפג קיבל את השם נבו, והזיהום שהתפתח להלצבנד ברחם אילץ אותה להישאר בבית החולים לשלושה שבועות.

ביום כיפור, שבועיים לפני שפרצה המלחמה, היא שבה הביתה. בשמחת תורה הם היו בבית. "לא קראו לזיו ישר להתגייס, הוא לא עשה מילואים מלא זמן", היא מספרת. הלצבנד, שהיה קצין בשריון, הציע את עצמו לצבא שוב ושוב. בסופו של דבר הטלפון הגיע. "זיו הסתכל עליי והיו לו דמעות בעיניים, פתאום הוא היה בלחץ", הלצבנד משחזרת. עבורה, היה ברור שהוא הולך: "בטוחה שיש עוד אימהות כמוני, אחרי לידה, שהבעלים שלהן הלכו למילואים. זאת לא הייתה שאלה".

משפחת הלצבנד צילום: פרטי

"אמרו 'שלום, כאן צבא ההגנה לישראל' - ניתקתי את הטלפון"

שבוע אחרי שהלך לצבא, כשכל פעם הוא נכנס ויוצא מעזה ומעדכן את אשתו רק בהודעות קצרות, הלצבנד החליטה לנסוע להורים של זיו בפתח תקווה. עד אז הייתה אצל ההורים שלה, בירושלים. "לפני שבת זיו שלח את אחותי לקנות לי עגילים וכתב לי מכתב ממש מרגש. הוא כתב שהוא שם בשביל שנינו, שהמדינה שלנו צריכה אותנו, שהוא אוהב אותי. תמיד כשיש מכתב כזה זה מזמין רעות", היא צוחקת. היום היא כבר יודעת לומר שהיא צדקה.

במוצאי אותה שבת היא חזרה לירושלים, אחרי שקיבלה הודעה מזיו שלא יוכל לדבר הערב. שני האחים שלה בדיוק יצאו לאפטר והלצבנד העבירה ערב נעים ורגוע, מתנתקת מעט מהמציאות המטלטלת. בשלוש לפנות בוקר, כשהיא ישנה במיטתה, קיבלה שיחת טלפון. "ראיתי מספר שמתחיל ב-076. עניתי, אמרו 'שלום, כאן צבא ההגנה לישראל' - ניתקתי את הטלפון. מרוב הלם". הטלפון צלצל שוב, הפעם היא לא ניתקה. "הוא שאל 'את אשתו של זיו? הוא נפצע מאוד קשה בעזה. אנחנו לוקחים אותו במסוק. שולחים לך רכב עם חיילים שיקחו אותך אליו".

"זה לא קורה לאנשים כמוני, זה קורה לאנשים שהם בחדשות, אנשים גיבורים"

הדבר הראשון שעשתה היה להעיר את ההורים ולשתף אותם. היא ארגנה תיק, ארזה שקיות חלב וביקשה מהם שיקחו את הגדולים לגן בבוקר ולא יספרו להם כלום. החיילת שחיכתה לה מחוץ לרכב חיבקה אותה ויחד עם חייל נוסף הם יצאו לדרך. "ישבתי מאחורה ולא ידעתי כלום, וגם הם לא ידעו כלום", היא נזכרת במחשבות שרצו לה בראש באותם רגעים, "שאלתי אותם אלף פעמים - אתם יודעים איך הוא נפצע? אתם יודעים מה קרה? ואני לא בוכה. אני פשוט יושבת עם פנים של אבן, מסתכלת על התינוק ופשוט לא מעכלת. זה לא קורה לאנשים כמוני, זה קורה לאנשים שהם בחדשות, אנשים גיבורים, אלופים כאלה. זה לא קורה לאנשים כמוני, אני סתם בן אדם".

זיו הלצבנד במילואים צילום: פרטי

הלצבנד דווקא כן מהאנשים הגיבורים האלה. היא אולי לא ידעה את זה אז, אולי מסרבת להכיר בזה גם כעת, אך כל מה שעברה בהמשך הוכיח לה את זה. זיו נפצע על ידי מחבל שצץ מתוך מנהרה וירה עליו RPG ישר לפנים. הוא איבד את העין הימנית לגמרי, בשמאלית הוא רואה 6-6. מלבד העין נפגעו גם הפנים, היה צריך לתפור את האף, חלק מהשיניים נשברו.

הלצבנד נזכרת בפעם הראשונה שראתה אותו. "הוא היה בהכרה, אבל מאוד נסער", היא מספרת, "הוא לא יכל לפתוח את שתי העיניים. נתתי לו יד, אמרתי לו שזאת אני והוא לא הפסיק לבכות. סיפר לי שהיו שם כל כך הרבה מחבלים ומה הוא עבר. זה היה לא פשוט, אני לא רגילה לראות אותו ככה. הוא אחד האנשים הכי חזקים שאני מכירה, עמוד התווך שלי ופתאום אני רואה אותו שבור לגמרי". אחרי מספר ימים החל לאט לאט לחזור לעצמו, כשכל יום היא מגיעה אליו עם התינוק בבוקר וחוזרת לילדים האחרים בלילה.

"הילדה שלנו בכתה: 'זה לא אבא שלי, לא בא לי שתראה ככה'"

בהתחלה החליטה לא לשתף את הילדים במתרחש. "הם לא הבינו לאן אני הולכת כל הזמן, בימים הראשונים הייתי חוזרת אחרי שהם הלכו לישון. אחר כך הרגשתי שאני סופגת את כל התסכול שלהם כשאני חוזרת הביתה. הם היו בוכים בלילה, הם הרגישו שמשהו קרה". בשבת הראשונה בשיקום זיו שוחרר הביתה, כשהפנים שלו עדיין מלאות ברסיסים והעין התותבת עדיין לא הייתה. בעוד הבן הגדול התרגל די מהר, הקטנה - בת שלוש - ממש התפרקה.

משפחת הלצבנד מתאוששת צילום: פרטי

"היא אמרה 'זה לא אבא שלי, לא בא לי שתראה ככה' ובכתה מלא. היה לה מאוד מאתגר. היה לזיו מאוד קשה לשמוע את זה, בתקופה הזאת הוא בעצמו לא הצליח להסתכל במראה. רק אחרי שזיו שם את העין החדשה היא אמרה 'עכשיו אתה יפה, עכשיו אתה בסדר'. ילדים אומרים מה שהם מרגישים והיה להם קשה מאוד".

"לקח לי המון זמן לחזור לעבודה. זיו אמר שאנחנו חייבים"

לאורך כל תקופת השיקום של זיו, שבוע באשפוז ועוד שבועיים בשיקום, הלצבנד הרגישה מאוד עטופה. כעת, כשהוא הולך לשיקום רק פעמיים בשבוע, זיו מתפקד כמעט כמו לפני המלחמה. "הוא בן אדם יחיד ומיוחד ביכולות שלו", היא מחמיאה. היא בעצמה חזרה לעבודה רק לאחרונה. "לקח לי המון זמן", היא מודה, "לא רציתי לחזור. זיו אמר לי שאנחנו חייבים לעסוק בעשייה ואנחנו לא יכולים ליפול לתהום. אחרי מה שהוא עבר, עדיין חשוב לו גם לעזור".