לדפנה לוי יש שני כובעים. מצד אחד עו"סית מסורה שדואגת למפונים בעלי צרכים מיוחדים מהמועצה האזורית חוף אשקלון, שרבים מהם מצאו עצמם נקרעים מהסביבה הטבעית ובלי מסגרת מתאימה. ומהצד השני אמא לחמישה ילדים, הגדול בן 12 והקטן רק בן שנה וחצי, שפונתה מעצמה משדרות ימים ספורים אחרי מתקפת הפתע הרצחנית בשמחת תורה. כעת היא נמצאת כבר ארבעה חודשים בבית מלון בירושלים. "לפחות אני לא צריכה לבשל ולנקות", היא מתבדחת. "יש לנו כבר בדיחות. בחודשיים הראשונים בכינו כל היום, עכשיו מיצינו את הקטע".
"אם לאנשים רגילים מאוד קשה ויש להם טראומה וחרדות, לאנשים עם צרכים מיוחדים זה מתעצם פי 500"
צחוק בצד - החיים בבית מלון לא פשוטים. המסגרות של הילדים מתחילות רק בתשע בבוקר ומסתיימות כבר ב-13:00, כשלוי אמורה להמשיך לעבוד משרה מלאה כרגיל. "זה הזייה", מודה לוי, "אני מגיעה באחת להוציא את הילדים, ומנסה להמשיך את העבודה אחר כך מהחדר במלון". בתחילת המלחמה לוי התאמצה למצוא פתרונות לאנשים בעלי מוגבלויות שפונו מבתיהם, או כאלו שהמסגרות שלהם בעוטף נסגרו בגלל המצב. "אנשים עם צרכים מיוחדים הם לא אנשים רגילים", היא מסבירה, "אם לאנשים רגילים מאוד קשה ויש להם טראומה וחרדות, לאנשים עם צרכים מיוחדים זה מתעצם פי 500".
כעת, כשמתנהלת מין שגרת מלחמה, לוי ממשיכה לסייע להם בכל צרכיהם. "אדם עם אוטיזם שרגיל לתבניות הקבועות שלו, ופתאום הן משתנות, כל העולם שלו מתערער", היא מספרת, "זה הרבה יותר מורכב מילד רגיל. יש אנשים שיכלו לחזור הביתה ועד היום בחרו להישאר בגלל שהילדים נטמעו במסגרות והם לא רצו לטלטל אותם". במלון אליו היא מפונה היא החליטה דווקא לקחת צעד אחורה. "בהתחלה הייתי מהצוות המתכנן של המלון, קיבלתי פניות, עזרתי, ובאיזה שהוא שלב אמרתי 'די, שנייה, יש לי מספיק טראומה שלי'. עכשיו אני יותר עוזרת בצוות הווי ובידור".
מפונים בבית מלון. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: Yossi Zamir,Flash90
"זאת שליחות, זה המשימה הלאומית שלו כתושבי שדרות"
בניגוד למפונים רבים שהעבודה מסייעת להם להתנתק מהמציאות העגומה, במקרה של לוי העבודה היא המציאות. "דווקא בזה שאתה עוזר לאחרים - זה מרפא אותך", היא מודה, "הלקוחות שלי יודעים שאני איתם, שעברתי את אותו הדבר - הם יודעים שאני משדרות - ואני לא מנותקת מהם. יש משפחות שגם מחזקות אותי, אני הולכת איתם לשיחה ויוצאת מחוזקת. בעיניי זאת שליחות, זה המשימה הלאומית שלו כתושבי שדרות. אנחנו לא יכולים להשאיר חבל ארץ ריק".
בשמחת תורה היא הייתה שם, כשמחוץ לביתה מסתובבים מחבלים חמושים, אך לא הבינה את גודל האירוע. "אני מתביישת להגיד, אפילו לא הדלקנו טלפון", היא מספרת, "שמענו שיש חדירת מחבלים, אבל חשבנו שיש 3-4 מחבלים וצה"ל הרג אותם - אתה לא מדמיין סיטואציה כזאת מטורפת. רק במוצאי שבת כשהדלקנו את הטלפון הבנו שאסור לצאת מהבית. בשבת עוד חשבנו איך נוריד את התריסים החשמליים כי זה חילול שבת".
"בחודש הראשון לא הצלחתי לעצום עין דקה, היה לי תסריט בראש שפתאום ייכנסו מחבלים למלון"
לוי אמנם עו"סית - מבינה בנפש האדם, יודעת הכל על טראומות - אך גם היא מצאה את עצמה מתמודדת עם סיוטים וחרדות. "בחודש הראשון לא הצלחתי לעצום עין דקה", היא נזכרת כעת, "סיוטים בלתי נגמרים, חרדות, כל רעש קטן הקפיץ אותי. הייתה לנו הפסקת חשמל של 12 שעות במלון ופחדתי לצאת מהחדר, היה לי תסריט בראש שפתאום ייכנסו מחבלים ויירו עלינו".
דפנה לוי צילום: באדיבות המצולמת
"אם לא נגור בשדרות, החמאס יגור בשדרות"
ככל שהזמן עבר, השתפר מצבה. השבוע תחזור המשפחה לשדרות - בקרוב יחזרו המוסדות החינוכיים לפעול - ואת ליבה של לוי ממלאים חששות חדשים: "מה יהיה אם תהיה אזעקה בדרך לבית ספר?", היא מביעה דאגה, "איך נתמודד? אנחנו מכינים את הילדים שנחזור ויכול להיות ירי. אנחנו לא חושבים שיש שלום עולמי והחמאס חוסל", היא מבהירה, "זה לא יהיה פשוט, אבל החיים לא פשוטים. גם באינתיפאדה השנייה אוטובוסים התפוצצו כל יום, ומעולם לא חשבנו לעזוב את ירושלים, שם גרתי אז".
לוי באמת רואה במגורים בשדרות שליחות. למרות שהצבע האדום כבר הפך להרגל ו"חיסול" זאת לא מילה מפחידה כל כך, היא מאמינה בחשיבות של המגורים שם. החיים בבית המלון לא היו פשוטים, אך הקהילה שנוצרה סביב ערבות הדדית ושותפות גורל רק חיזקה את מה שלוי הרגישה עוד קודם. "זכינו להיות חלק מעם ישראל וחלק מהשליחות הזאת", היא לא מתבלבלת, "אם לא נגור בשדרות, החמאס יגור בשדרות".