"קרה עכשיו מבצע הרואי שעבד, אבל מה היינו אומרים אם היו דופקים להם כדור בראש?"

כולנו קמנו הבוקר לבשורות משמחות עם הידיעה על שחרורם של החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר בפעולה הרואית של צה"ל משבי החמאס. אבל יש כאלה שלצד השמחה על השחרור עם פרסום הידיעה, היא הביאה איתה הרבה פחד על גורל יקיריהם שעדיין נמצאים בשבי החמאס. אחת מהן היא שי בנימין, בתו של רון בנימין שנמצא בשבי החמאס מהשבעה לאוקטובר.

"השחרור הוא משמח, אבל תמונת ניצחון זה רק שכל החטופים בבית"

שוחחנו איתה על התחושות שלה ביום כזה מורכב: "השחרור משמח וכל שחרור כזה הוא ברכה. כל משפחות החטופים זה כבר משפחה אחת גדולה. אבל יחד עם זאת יש שם עדיין 134 חטופים שלא חזרו אתמול והם נמצאים בתופת יום אחרי יום ואי אפשר שהם ימשיכו להיות שם, 2 חטופים שחזרו זו לא תמונת ניצחון וגם לא 100 חטופים שמשחררים, תמונת ניצחון זה רק שכל החטופים בבית" שי נחרצת.

שאלתי את שי אם השחרור הבוקר מפיח בה תקווה שדבר כזה יכול לקרות גם לאבא שלה, שזה אפשרי, או פחד מהגורל של אבא עכשיו שחמאס מבין שסוגרים עליו? שי מסבירה את המורכבות: "מצד אחד לראות אנשים מבוגרים ששרדו את זה והם במצב טוב, זה משמח ומפיח תקווה. אבל גם אי אפשר להסיק ממה שהם חוו ואיך שהם נראים למצב של כל שאר החטופים, יש שם חטופים שעוברים דברים יותר גרועים, נשים שנאנסות כל יום, אבא שלי פצוע ואני לא יודעת מה המצב שלו" כולם מדברים על כך שחמאס פתאום מבין שסוגרים עליו: "יכול להיות שעכשיו יחביאו אותם יותר עמוק, יעשו להם דברים, אי אפשר לדעת".

מבצע הרואי אחד לא אומר שיצליחו להחזיר את השאר, חייב לעשות עסקה

מאז עסקת השחרור הראשונה מדברים על עסקת חטופים נוספת, מה דעתך? "חייב לעשות עסקה, כמה שיותר מהר. אי אפשר לבזבז את הזמן. קרה עכשיו מבצע הרואי שעבד, אבל אם זה היה מסתיים אחרת, מה היינו אומרים? אם היו דופקים להם כדור בראש? שיחררו 3 חטופים מתוך מעל 200, זה לא מספיק. הדרך היחידה לקבל את החטופים זו עסקה".

את השחרור המרגש שמעה שי מהתקשורת, משפחות החטופים לא מקבלות עדכון מיוחד. שי רק יודעת שאביה בחיים. מעבר לזה היא לא יכולה לשתף, שאלתי אותה איך היא עוברת את ארבעת החודשים האחרונים: "זה פשוט נורא, אני לא מצליחה לעבוד, אני סטודנטית, אני לא לומדת ולא ניגשת למבחנים. אני לא יודעת מה אעשה עם התואר כי אני שנה אחרונה" מספרת שי בעצב.

"אחותי אופטימית, היא קנתה לאבא שלי חולצה שילבש כשיחזור"

היא ממשיכה ומסבירה איך נראים החיים שלה כרגע: "החיים שלי זה להחזיר את החטופים, אני עוברת מערוץ לערוץ. אני עושה הרבה מאוד הסברה למדינת ישראל, אני טסה למשלחות, אני מדברת עם שרים, אני עושה עבודת שגרירה. אני בת 25, מעולם לא חשבתי שאני אעשה את הדברים האלה. להיפגש עם אנשים חשובים. לצערי יש לי מלא דברים שגיליתי על עצמי: אם זה דוברות, לדבר מול קהל. אני עושה אותם בעל כורחי בכלל המצב שלי. זה דברים שלא חשבתי שאני אעשה בחיים".

שאלתי את שי מה עוזר לה לקום בבוקר כל יום, גישה אופטימית ומחשבה שאבא חוזר כל יום או דווקא להתכונן לגרוע מכל "אני בנאדם ריאליסטי, אני בן אדם עם רגליים על הקרקע, אני מבינה איפה אני נמצאת. משתדלת להיות אופטימית, לא תמיד מצליח. זה לא שאני חושבת שאבא שלי מת. אני מקווה שיהיה טוב אבל מכינה את עצמי גם לאפשרות אחרת. אחותי נגיד היא הכי אופטימית בעולם. כל פעם שאני סוטה לצד היא מיד מאפסת אותי, בראש שלה הוא עוד שנייה חוזר. שהיינו בלוס אנג'לס במשלחת היא קנתה לו חולצה שילבש אותה כשיחזור".

את יכולה להבין פחד אמיתי של אנשים שמפחדים מעסקה שתשחרר מאות מחבלים?

"ההפך, תהיה עסקה אבל המדינה צריכה להיות אחראית גם אחרי זה לשמור על האזרחים שלה. עכשיו המדינה לא אחראית על האזרחים שלה. יש הסכם מול אזרח למדינה וכרגע המדינה מפקירה את אבא שלי. כל מי שמתנגד לעסקה מוזמן להביא את אבא שלו לעזה ולהחליף באבא שלי, ואז הם לא היו נותנים את כל המחבלים הם היו נותנים את כל ישראל. אף אחד לא רוצה להיות במצב שלנו כרגע. זה בני אדם שצריכים לחזור למשפחות שלהם".