מלחמות אמנם מוכרעות בשדה הקרב, אך בעידן הנוכחי כשיש משקל עודף לרשתות החברתיות ולתיעוד הוויזואלי, תמונות יכולות להעביר מסר אפילו יותר ממילים. באחת התמונות האייקוניות של המלחמה, נראית לוחמת קרקל כשהיא מובילה מספר מחבלים שנתפסו כשהם מרימים ידיים. מי שצילם את התמונה הזו הוא לא צלם עיתונות ולא מתעד צבאי אלא שי ידאל אל-פורת, לוחם ביחידה מיוחדת וגם צלם. בריאיון ל"חדשות כיפה" הוא אומר: "בתור צלם, הבנתי שאין סיכוי שאני נכנס לעזה בלי המצלמה".
ביום יום הוא בעיקר מצלם בטבע ובאירועים קטנים. הוא מעיד על עצמו כמי שבעיקר "אוהב לצלם דברים לא סטנדרטיים כמו שיטפונות, נופים או אירועים קיצוניים". לאחרונה חזר מאיסלנד שם צילם התפרצות של הר געש, ואז פרצה המלחמה.
שי ידאל אל-פורת, מסעות של מאות קילומטרים עם המצלמה. צילום: ללא
לוחם עם נשק, אמצעים מיוחדים ומצלמה גדולה
"בתור צלם", הוא אומר, "הבנתי שאין סיכוי שאני נכנס לעזה בלי מצלמה, שהיא יכולה לשמש אותי הרבה וגם להביא לתודעה של האנשים בחוץ דברים שלא תמיד אפשר לראות בלי שיש תיעוד של מישהו בשטח, שמצלם את זה כראות עיניו. אז החלטתי שאני לוקח את המצלמה למרות שהיא יקרה מאוד ואפילו קצת נהרסה, סחבתי אותה בחול, בבוץ ובגשם וזו מצלמה של 15 אלף שקל".
במילואים כאמור, הוא משרת כלוחם ביחידה מיוחדת. "השמדנו הרבה אויב והיו לנו הרבה היתקלויות" הוא מתאר את הלחימה, כשבכל הזמן הזה המצלמה צמודה אליו. "מצחיק היה לראות לוחם שיש עליו נשק ואמצעים מיוחדים ויחד עם זה מצלמה גדולה שתמיד עליו, כמובן שאת הדברים הרציניים כמו היתקלויות לא יכולתי לצלם כיון שאני צריך לירות". מה הוא כן צילם? את הרגעים הקטנים: המנוחה, ההליכות וההווי של הלחימה והקרבות.
במהלך פעילות בעזה צילום: שי ידאל אל-פורת
"היה מישהו שאבטח אותי ואני תיעדתי את האירועים"
איך הגיבו המפקדים שלך למצלמה?
"המפקד שלי מכיר אותי אישית מהאזרחות והוא מאוד אוהב את התמונות שלי" מספר אל-פורת, "הוא דחף לזה שאני אהיה עם מצלמה וגם השתדל לדחוף אותי לפעילויות שלא היה לי בהם תפקיד כדי שאני אתלווה בתור צלם, היה מישהו שאבטח אותי ואני תיעדתי את האירועים".
אני שואל את אל-פורת על הרגע בו צילם את אותה תמונה עם לוחמת קרקל והוא משיב כי בסוף, "התמונות המיוחדות יצאו לי בלי תכנון ובלי לחשוב". יחד עם תמונת הלוחמת הוא מציין תמונות נוספות שצילם בעזה "של כל מיני רגעים מיוחדים ומשמעותיים, שקיעות מיוחדות ואקטים מטורפים של לחימה שזכיתי לצלם".
טנק בעזה צילום: שי ידאל אל-פורת
"היא כבדה, שוקלת 3-4 קילו חוץ מהנשק, אפוד ושאר האמצעים"
עד כמה היה קשה להיסחב עם המצלמה בנוסף לציוד הלחימה?
"הייתי צריך להסתובב עם המצלמה עלי תמיד והיא כבדה, שוקלת איזה 3-4 קילו חוץ מהנשק, אפוד ושאר האמצעים שהיו עליי" הוא מתאר ומוסיף: "הייתי צריך לשים לב תמיד שיש לה בטריה ולשלוף אותה ברגע הנכון ולצלם המון". הוא מסכם את חווית הלחימה ואומר: "השירות בעזה היה לי מאוד עוצמתי, למדתי על עצמי הרבה דברים וגם על העולם. יצאתי רק עם כלים יותר חזקים וכוחות להמשיך ולפרוץ בגדול".
לאל-פורת עמוד אינסטגרם פעיל אליו הוא מעלה חלק מהתמונות שהוא מצלם והמסעות אליהם הוא יוצא, אני שואל אותו מה התכנונים שלו להמשך. "בקרוב אני יוצא לטיול רציני בארץ ואז לטיול יותר רציני בעולם" הוא אומר. כחלק מעבודתו, הוא יוצא למסעות רגליים ארוכים בארץ ובחו"ל, סוחב על עצמו את כל ציוד הצילום. "אני עושה תקופות של טיולים ארוכים. הייתה לי תקופה של כמה חודשים שהלכתי כל חודש בין 350-400 קילומטר, פשוט חרשתי את הארץ עם המצלמה עליי".
חיילים בעזה צילום: שי ידאל אל-פורת
להכיר את הארץ, לאהוב אותה
"זה די נדיר כי בדרך כלל מי שהולך עם מצלמה, הולך למקומות ספציפיים לצלם אותם ומי שהולך הרבה אז זה עם הטלפון בקטנה" מפרט אל-פורת ומוסיף: "אני רוצה לעשות משהו לא רגיל, אז אני עושה טרקים ארוכים מאוד בארץ לאורכה ולרוחבה ומצלם סיטואציות מיוחדות שבדרך כל לא קורות עם מצלמה וציוד כזה".
בסופו של יום, הצילום הוא גם הפרנסה של אל-פורת ומבחינתו, המטרה היא לגרום לאנשים "גם לראות תמונות יפות מהארץ אבל גם מהעולם וגם להכיר את הארץ, לאהוב אותה ולהכיר מקומות שהם לא חלמו בכלל שיש פה בארץ ותופעות שלא חשבו שקיימות פה" הוא מסכם.