השכולים השקופים "לא ישבתי על כיסא נמוך ולא הייתי עם חולצה קרועה, אבל המון אנשים באו לנחם אותי"

סמל אחיה דסקל, מחיפה, לוחם בגדוד 51 שבחטיבת גולני, נפל בקרבות בעזה, בן 19 בנופלו. מנשה אחיו נישא לעדי חצי שנה אחרי שנולד אחיה, בנם של עמוס ושלומית מנישואיהם השניים. מאז נכנסה למשפחת דסקל, אחיה היה חלק בלתי נפרד מחייה של עדי, גיסתו הגדולה. "זה כמו הדודות שאומרות 'קילחתי אותו' - אז למרות שהוא גיסי קילחתי אותו", היא צוחקת.

"התלהבתי שבעלי חזר מג'נין באמצע הלילה, ואז הוא אמר לי: אחיה נהרג"

בואו של אחיה לעולם היה מרגש במיוחד, בשל היותו הילד הראשון המשותף לעמוס ושלומית. "הוא היה תינוק יפיוף עם מלא מצב רוח", מספרת עליו גיסתו. "בגלל שהיינו נשואים טריים יצא שהרבה פעמים הוצאנו אותו מהגן, שמרנו עליו, זה יותר קרוב לאחיין מגיס. גם כשהילדים שלנו נולדו עשינו ערבי פיג'מות וכולם באו ונשארו לישון, הם די גדלו ביחד". דסקל מספרת עליו שהיה ילד מסודר ומאורגן, אבל עם מלא צחוק. "לאבא שלהם היה חשוב שנטייל ביחד המון, אז אחיה מאוד אהב את זה - לטייל, להיות עם המשפחה, בריכות, ים. הכל עשינו ביחד".

באותו לילה נורא בו נפל אחיה, דסקל הייתה אחרי נסיעה מאילת לחיפה. הם בכלל היו אמורים להיות בטיול משפחתי בחו"ל, אך כשהבעל במילואים היא מצאה את עצמה נוסעת עם הילדים וכמה חברות לחופשה בעיר הדרומית בארץ. באותו הזמן בעלה מנשה היה בג'נין. "פתאום צלצול בדלת בשלוש וחצי בלילה", היא משחזרת, "אני התלהבתי שנגמר המבצע והוא בא הביתה ללילה. הוא הסתכל עליי, וזה היה מוזר - הוא היה בלי נשק ובלי התיק שלו. ואז הוא אמר לי: אחיה נהרג. הוא ניסה להשיג אותי כל הלילה, אבל אני הייתי גמורה ולא עניתי".

אחיה דסקל ז"ל עם ילדיה של עדי צילום: פרטי

"פתאום קלטתי שאני לא יכולה להתאבל ולבכות כי כל היום אני רק מקבלת טלפונים מאנשים עם שאלות טכניות"

כבר בבוקר למחרת, הבינה דסקל שהיחס כלפיה שונה מהיחס לאלו שיושבים שבעה. "אנשים כל הזמן ביקשו טלפון של מישהו מהמשפחה שלא אבל, למלא עניינים טכניים". תוך שעות ספורות מצאה עצמה טובעת בהכנות לאוהל לשבעה, בכתיבת מודעת האבל ובקביעת שעות לניחום ולתפילות. "פתאום קלטתי שאני לא יכולה להתאבל ולבכות כי כל היום אני רק מקבלת טלפונים מאנשים שאני לא מכירה ושואלים אותי מלא שאלות טכניות", היא מודה, "הבנתי שאין לי ברירה ונשאבתי לזה, ולפעמים זה אפילו היה נוח לברוח למקום של העשייה ופחות להיות בצער, בטח כשזה ילד שאני מכירה מאז שהוא תינוק. כל התמונות שלנו כחתן וכלה הן איתו".

הקבורה של אחיה ז"ל ארכה יומיים, וגם בהם מצאה עצמה הגיסה בארגונים טכניים בלתי פוסקים. כשנגמרה ההלוויה, אנשים מסביב החלו להנחית עליה משימות: ביצים קשות, חוט מאריך, מיחם, עוגיות, שולחן מסודר. "כבר בלילה הראשון חברה שלי שהייתה שם אמרה לי - עדי, אנחנו נעשה את זה", היא מספרת, "את לא תוכלי לעשות גם וגם". ככל שהתקדמה השבעה, הגיעו עוד ועוד אנשים שבאו במיוחד עבורה: קולגות, חברות ילדות וקרובי משפחה מהצד שלה. "מצאתי את עצמי יושבת ומספרת על אחיה. אז לא ישבתי על כיסא נמוך ולא נתתי לאנשים למזוג לי אוכל ולא הייתי עם חולצה קרועה, אבל הגיעו המון אנשים לנחם אותי".

אחיה דסקל ז"ל צילום: דובר צה"ל

"הכרתי את אחיה אפילו יותר מאח שלו, בתור ילד קטן טיפלתי בו המון"

כשאני מזכירה את העובדה שהיא ומנשה נישאו בסך הכל חצי שנה אחרי שאחיה נולד, מה ששם אותם פחות או יותר באותו המקום מבחינת ההיכרות איתו, היא משיבה: "אפילו יותר. כיוון שאני אישה גם פיזית טיפלתי בו הרבה יותר. כשהוא נהיה נער היה לו יותר כיף לדבר על ספורט וצבא עם בעלי, אבל אני הייתי זאת שמזמינה לשבת ודואגת להכין לו את הדברים שהוא אוהב".

הרגשת שהייתה לך לגיטימציה להיות אבלה? מהסביבה, מעצמך?

"זה לקח לי יום-יומיים, היו לי חברות שבאו ועזרו במקום הטכני ואז יכולתי לעזוב את זה ובאמת להיות פנויה לאבל. אבל גם אחר כך - לכל האחים יש אפשרות להיפגש עם פסיכולוג ויש להם מפגש של 'משפחה אחת', וכשהם קמו מהשבעה היה לאחיה יום הולדת אז הם הלכו לשחק באולינג כמו שהוא אהב, ואני לא חלק מהאחים אז לא באתי. אני לא האחות. ומצד שני, אין ספק שאני חלק מאוד משמעותי מהמשפחה".

משפחת דסקל צילום: פרטי

"אני מרגישה שעוד כמה ימים אני אראה אותו"

אז איך את נותנת לזה מקום?

"זה באמת פחות בתוך המשפחה, שם אני יותר במקום התומך - אני גם מטפלת במקצועי אז זה מאוד מורגש. יש לי במקום העבודה הדרכה והמדריכה שלי איבדה את האחיין שלה ביום השני למלחמה, אז יש לי מקום לבכות ולשתף ולספר, שהייתי זקוקה לו. ועדיין זקוקה". כמטפלת, דסקל מכירה את השלבים המקובלים של האבל. "כל הקלישאות באמת נכונות", היא מודה בעצב, "גם כשזה קורה לך. עם כל הצער שבדבר, את התהליך שכולם עוברים גם אתה עובר".

גם לאחר שהסתיימה השבעה, הטלפון של דסקל לא הפסיק לצלצל מאנשים שרוצים להנציח את אחיה. סטיקרים, מעיין לזכרו, אפילו חדר כושר. "אנשים לא מרגישים בנוח לפנות למשפחה אז הם פונים אליי, כי אני לא אבלה. גם כאן ישר נכנסתי למקום של העשייה". עברו קצת יותר מ-40 ימים מאז לכתו של אחיה. כשאני שואלת אותה אם הזמן כבר התחיל לעזור, היא מודה שעוד לא. "התחושה היא שזה עוד לא אמיתי", היא מסבירה, "אני מרגישה שעוד כמה ימים אני אראה אותו. הייתה שבעה והייתה אזכרה, אבל התחושה היא שעוד נפגוש אותו".