לפני 50 שנים, יובל, בעיצומן של תפילות יום הכיפורים, פתחו צבאות ערב במתקפה רבת חזיתות נגד מדינת ישראל. באותו הזמן, התנהלה תפילת יום הכיפורים במושב ארגמן, מושב צעיר בבקעה, תפילה בהובלתם של מניין תלמידי ישיבת "מרכז הרב". אחד התלמידים הוא בן ציון קופלד, לימים איש חינוך, אז שריונר בחטיבת המילואים 679 של חיל השיריון. בשיחה עם "חדשות כיפה" לרגל 50 שנים למלחמה, מספר הרב בנצי על רוח הלחימה, תודעת השליחות, המראות הקשים והסיפורים המרגשים.
הרב בנצי קופלד | צילום: באדיבות המצולם
"הייתה לי תחושה מיוחדת של התרוממות רוח. אחרי הצום נגסתי בחצי תפוח וזהו"
בשעה אחת נכנס אדם מהמושב לתפילה והודיע שכל הגברים של המושב צריכים ללכת לחתום על נשקים ולתפוס עמדות כי פרצה מלחמה. תלמידי הישיבה סיימו לבדם את התפילה, בלי לדעת את הפרטים המדויקים. הם חזרו במהירות לירושלים, לישיבת "מרכז הרב", והרב בנצי מספר: "עד שהגעתי לישיבה לא אכלתי, ולא היה לי צורך לאכול. הייתה לי תחושה מיוחדת של התרוממות רוח. בישיבה נגסתי בחצי תפוח וזהו".
מושב ארגמן, 1969 | צילום: בוריס כרמי cc-by. ויקיפדיה
אחרי שהתקשר לבית מהטלפון הציבורי של הישיבה, הוא תפס טרמפים לכפר הרא"ה והתייצב בצומת כפי שהורה לו צו הגיוס. "הגעתי לבית והייתי בחוסר שקט, הראש לא עבד. אכלתי חתיכת עוגה והיא עמדה לי בגרון. לקחתי דברים באקראי ויצאתי לצומת, אל המלחמה". אחרי מסע בין חדרה, עפולה וטבריה, הגיע הרב לשק"ם בכניסה לטבריה. "שם הכינו סטייקים. מלחמה או לא מלחמה, צריך לאכול. אני קניתי כמה גרביים צבאיות". משם עלה הרב על אוטובוס למחנה יפתח, ונכנס למלחמה באופן רשמי. "כבר בדרך מטבריה למחנה יפתח ראינו את הנותבים וידענו שהמלחמה כבר כאן".
מהישיבה - למלחמה: "כל פגז שהכנסתי פנימה אמרתי קטע מתפילת שחרית בכוונה עצומה שלא חוויתי עד היום"
הרב בנצי נולד בכפר הרא"ה בשנת 1949, ועם סיום לימודיו בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה החל ללמוד בישיבת "כרם ביבנה". בחודש יולי 1968 הוא גויס לנח"ל המוצנח במסגרת ההסדר, ומאוחר יותר קיבל צו הסבה לשיריון. בזמן קיץ של שנת תשל"ג הוא עבר לישיבת "מרכז הרב". כעבור כמה חודשים פרצה המלחמה. במוצאי שבת באמצע הלילה, כשהוא הגיע למחנה יפתח, חלק מהטנקים כבר יצאו. במחנה שרר כאוס והטנקים היו ריקים מכל ציוד. "במקום לעבוד עליו 20 שעות, תוך 6 שעות הגענו לרמה שהטנק מוכן", מספר הרב. בשעה 12:00 ביום ראשון הצוות יצא למלחמה, כטנק בודד, כשהרב בנצי בתפקיד הטען.
חיילים על זחל"מ בחזית הצפון | צילום: אברהם ורד, ארכיון צה"ל ומערכות הביטחון
התקלה הראשונה צצה בשער הבסיס. אחרי תפילת הדרך, ההילוך של הטנק נתקע בשלישי. כך הם נסעו עד העיקול שמעל גשר בנות יעקב, שם הם כבר לא הצליחו להמשיך. בהוראת המג"ד הם נשארו באותו העיקול, בהתאם לידיעות מודיעיניות כי הסורים מתכננים לפוצץ אותו ולייצר מלכודת מוות לכוחות שברמה. בלילה הגיעה חוליה טכנית ששחררה את ההילוך, והטנק המשיך בדרכו אל המחצבה של נפאח.
"האור כבר הפציע, וכשהגענו מיד עלינו לעמדות. כל פגז שהכנסתי פנימה אמרתי קטע מתפילת שחרית בכוונה עצומה שלא חוויתי עד היום. מכניס פגז ראשון, 'הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו', מכניס פגז שני, 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', עוד פגז, 'ברוך שאמר והיה העולם'. פחדתי פחד מוות, אבל ניצחתי את הפחד בעקבות תודעה עמוקה של משמעות". את קרבת האלוקים דווקא בעת צרה מתאר הרב כחיובית. "הרבי מקוצק דורש את הפסוק 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' ואומר שלא תמיד הלב פתוח - אז אם תשים את הדברים על הלב, ברגע שהוא יפתח הכל יכנס. המהר"ל אומר שככל שאתה מרגיש תלוי בה', ככה אתה יותר מחובר אליו".
חייל דתי מתפלל ליד טנק. "כוונה עצומה שלא חוויתי עד היום" | צילום: פלאש 90. מרים אלסטר
התפילין שאבדו - והלחץ בעורף
כעבור כמה שעות, בחצות היום, הסורים התקפלו והטנקים החלו במרדף אחריהם. בצד הדרך זיהה הרב בנצי את חברו, סמל בועז ורשבסקי-נחושתן, שנהרג מפגיעה בטנק שלו בו נתקע ההילוך. "מה זה עשה לי? חייתי בשליחות. לא נתתי לשום דבר להוציא אותי מהמשימה. הייתי עסוק ומרוכז כולי בתפקיד". באותן השעות, דוד רוט התותחן בצוות של הרב בנצי, פגע בשמונה מטרות סוריות. כשהם הגיעו לרמתניה, הם היו ריקים מדלק ותחמושת וסביבם נפלו פצמ"רים. "עזבנו את הטנק שלנו ועלינו על טנק אחר בכדי לחזור. עזבתי בתא של הטנק את כל הציוד שלי, בין השאר גם את התפילין. היינו חייבים לזנק במהירות מהטנק שלנו לטנק האחר כדי להיות מוגנים מארטילריה ופצמ"רים, לכן לא הספקנו לקחת את הציוד. עד היום לא קיבלתי אותם".
בין הערביים הם הגיעו למנחת המסוקים השומם של נפאח, כשסביב דממה. "שם הנחתי תפילין בלי ברכה. זה היום היחיד בו אולי לא הנחתי תפילין", אומר הרב בהתרגשות. הם טעמו משהו, והמשיכו אל מחנה "אלקה". למחרת, ביום שני, הם נסעו חזרה למחנה יפתח - כשבטנדר היו גם גוויות. "העורף היה בהיסטריה", מספר הרב בנצי. ולא רק היסטריה: כשהם רצו להכנס לחדר האוכל במחנה, הטבח אמר להם שהאוכל לא מיוחד בשבילם ושילכו לאכול ברמת הגולן. עד כדי כך היינו בהלם.
מילואים במוצב ברמת הגולן | צילום: באדיבות המצולם
העדות של הרב סבתו והרב אייזנטל: "הרגשתי קרבת אלוקים כמו שלא הרגשתי בחיי"
מיפתח הם הועברו לפילון, שם התרחש מקרה שהרב בנצי לא זוכר - אך הרב חיים סבתו והרב רוני אייזנטל העידו כי הם זוכרים אותו. לפי הסיפור, כשהגיעה שמועה על טנק שמגיע החיילים התאיידו מהשטח. כשהרב בנצי ראה את המצב, הוא לקח את סבתו ואייזנטל ואמר להם: 'חבר'ה, מדינת ישראל בסכנה. בואו נלך אנחנו לעלות על הטנק". לימים הרב סבתו כתב את הספר "תיאום כוונות" על המלחמה, בו מופיע הרב בנצי בהקשר אחר. בסופו של דבר הם לא נסעו ונשארו בבסיס.
הרב חיים סבתו, 2014 | צילום: Gershon Elinson/Flash90
הרב בנצי מספר בהתרגשות על תחושותיו באותם הימים: "הרגשתי קרבת אלוקים כמו שלא הרגשתי בחיי. תחושת התעלות אדירה, כשבמקביל הבכי עומד לי בקצה הגרון מהסכנה שהמדינה נתונה בה. המדינה בשבילי היא הרצון של הקדוש ברוך הוא בנתינת התורה, הפסוק 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' מופיע בשמות י"ט, כמה פסוקים לפני עשרת הדיברות. המדינה אצלי היא פסגת המאווים. אם מדינת ישראל הייתה הולכת, החלום שלי הולך. אני פחדתי מהמלחמה, ורק מהמחשבות הללו שאבתי את הכוח להתגבר על הפחד ולהמשיך להלחם".
סיום המלחמה: "לא הרגשתי טראומה"
ביום רביעי בצהריים, ערב סוכות, הם ירדו שוב ליפתח אבל הטנק שקיבלו היה רווי תקלות. ביום חמישי בצהריים החל כוח מהחטיבה לפרוץ לשטח סוריה, ובמהלך התקלויות נפגע זחל"ם הפיקוד של המח"ט וגם מפקד הטנק של הרב בנצי חטף רסיס. בלילה הם חזרו לשק"ם הקצינים של קונטרה, שם הם עשו גם את השבת. טנק נוסף שהובא להם גם הוא היה תקול, ובסופו של דבר נכנסה הפסקת האש לתוקפה והסתיימה המלחמה. במהלך מלחמת ההתשה נשאר הרב בנצי באיזור.
הרב בנצי מעיד על עצמו שהוא לא עבר טראומה בעקבות המלחמה. "היו אנשים שהתחמקו ואני לא שופט אותם. ברוך ה' הטנק שלי לא נפגע ולא הרגשתי טראומה או משהו דומה, יכולתי לספר את סיפור המלחמה שלי יום למחרת הפסקת האש, לא הייתה לי שום בעיה", הוא אומר בפשטות. כשאני מעמת אותו עם המראות הקשים שהוא ראה, למרות שהטנק שלו הלא נפגע, הוא מספר שוב על חוויית ההתרוממות שעברה עליו: "עסקתי במצווה, הייתי בהתעלות. יכול להיות שזה היה אמור לי לעשות לי טראומה, אבל אני חשבתי רק על זה שאני מציל את עם ישראל".
אחרי המלחמה הוא חזר לישיבת "מרכז הרב", התחתן, נולדו לו שבעה ילדים ובגיל 45 הוא סיים את המילואים שלו. במהלך השנים הוא שימש כמחנך בישיבת התיכונית "אור עציון" וגם "צביה אשקלון", כרב גרעין תורני וכר"מ ורב במכינות שונות.
הרב בנצי כמילואימניק | צילום: באדיבות המצולם
בין ששת הימים ליום הכיפורים
הרב מנתח את ההבדל בין שירי המלחמה של ששת הימים לבין שירי המלחמה של יום הכיפורים. לדבריו, אחרי ששת הימים הייתה התרוממות גדולה וחיבור גדול לערכים, ולאחר מכן במלחמות אחרות התחושה הזו דעכה. "אחרי ששת הימים שרו את ירושלים של זהב' ו-'ברחובנו הצר'. במלחמת יום כיפור שרו 'שלחי לי תחתונים וגופיות'. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". באופן פרדוקסלי, הרב אומר כי חוויות המלחמה גרמו ללוחמים לבקש משהו גבוה ורוחני, מעל לבידור גס, והוא מספר: "בזמן מלחמת ההתשה הגיעו אלינו שני יהודים עם גיטרה, ולימדו את הלוחמים לשיר 'כי לא ייטוש ה' עמו'. חטיבה שלמה זימזמה את השיר הזה במשך שבוע, הם חיפשו את זה".
נעמי שמר ז"ל | צילום: פלאש 90
לדברי הרב, יש כמה החלטות שבעיניו היו נראות כתמוהות ולדבריו אף פגעו במורל. אחת ההחלטות היא לפתוח את קבריהם של חללי המלחמה שנקברו לכאורה בקברים זמניים, ולהראות בטלוויזיה בכל ערב הלוויות שנערכו באותו היום. "מת קנה מקומו", אומר הרב. "כמה הלוויות בכל יום שנה אחרי המלחמה זה דבר שהחליש את העם". הרב מזכיר גם את "שיר לשלום", ששרו בין ששת הימים ליום הכיפורים. "גנדי, שהיה אלוף פיקוד מרכז, אסר להשמיע את השיר הזה. הייתה מלחמת תרבות".
הסיפור המרגש של הרב סבתו
על רקע החוויה המכוננת של המלחמה ההיא, הימים הללו בוערים ברב בנצי. "היום האידאולוגיה משחקת תפקיד מועט יותר", הוא אומר - אך מעריך כי רוב האנשים יחזרו על אותם המעשים שהם עשו בשנת 1973. אל מול המציאות הנוכחית, מתאר הרב את החיבור בין בני הישיבות לבין הקיבוצניקים כטוב מאוד. "כמו שאני גדלתי בישיבה תיכונית, גם הם גדלו בישיבה תיכונית. אצלנו תורת משה, אצלם תורת מרקס. איתם היו העימותים האידאולוגיים".
אחד הסיפורים המרגשים בהקשר הזה הוא סיפורו של הרב סבתו על מפקד הטנק שלו. "הרב חזר לחופשה קצרה, והחברים מישיבת הכותל ביקשו שהוא יספר להם סיפור מהמלחמה. הוא סיפר להם שמפקד הטנק שלהם חמל עליהם ונתן להם לישון כל הלילה. בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור הזה בכיתי, אבל החברים לא הבינו: 'זה סיפור מהמלחמה?!'. הגבורה האנושית היא העניין האמיתי".
כשהרב צבי יהודה שאל: "זה לא מסוכן?"
אחד הסיפורים שמספר הרב בנצי הוא סיפור מהחודשים לאחר הפסקת האש. בחג החנוכה, כחודשיים וחצי אחרי פרוץ המלחמה, כשהרב בנצי עדיין בחזית הסורית - התקבלה פקודה להדליק שמונה תרמילים ריקים של פגזים במקום בולט לציון החג. "נסעתי מתל קרין למשוך את הציוד, עליתי על גבעה והדלקתי את הפגזים הללו כל יום. בערב נר ראשון הסתכלתי סביב וראיתי עשרות חנוכיות כאלה סביבי. זה היה מראה מרגש מאוד".
את החווייה העביר הרב בנצי לכתב, ושלח למשפחה. "כתבתי ככה: 'עם ישראל חי. זאת עובדה. אם אומות העולם יסכימו או לא יסכימו, זה לא משנה. שידעו להם הסורים שהם לא היחידים, והגיע הזמן שגם הסורים יהיו בבבחינת אינם ואנחנו נשאר על אפם ועל חמתם. עם ישראל חי".
הרב בנצי בהדלקת החנוכיה המאולתרת | צילום: באדיבות המצולם
הרב צבי יהודה. לא התרשם מסיפור הגבורה | צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית CC BY-SA 4.0
כשחזר מהחזית, סיפר הרב בנצי את הסיפור הזה לחברים ורבנים שהתרגשו יחד איתו. "חוץ מאיש אחד: הרב צבי יהודה", מספר הרב. "באתי לבקר אותו והוא ישב על הכסא בחדר שלו. אחרי שסיפרתי לו את הסיפור, הוא הרים את הראש אלי ואמר: 'תגיד לי, זה לא מסוכן?'". "הייתי בשוק", משחזר הרב בנצי. "הדבר הכי גדול בחייו של הרב צבי יהודה היה כבוד עם ישראל. פתאום ראיתי שבשביל כבוד עם ישראל לא מתאבדים, לא דופקים את הראש בקיר. מה שעשיתי לא ריגש אותו, ולקח לי הרבה זמן להרגיע אותו שזה לא היה מסוכן. לא דופקים את הראש בקיר, הבנת?".