שוב אתם יושבים בחוג בית. הפעם בזום, והמועמד מבטיח לכם שלל הבטחות ביחס לחינוך ילדיכם. מצ"ב מדריך קצר אשר יסייע לכם להבחין בין מקסם שווא לבין טענה מבוססת.
1. "נביא עוד כסף לחינוך הדתי" - כבר היום, החינוך הדתי מתוקצב באחוזים ניכרים יותר מהחינוך הכללי, הן בתקצוב הרגיל והם כתוצאה מכספים קואליציוניים. זו הבטחה שאין לה כיסוי ולעיתים גם אינה מוסרית. הדרך הנכונה היא ליעל את המערכת באמצעות הגדלת המוסדות, התמקצעות כלכלית ועוד.
2. "נשנה את החוק או את נוסחת התקצוב" - אי אפשר וגם לא ראוי לתקצב בחוק רק את לימוד התורה בבתי הספר הדתיים. תקצוב בחוק של לימודי יהדות, יחייב תקצוב דומה גם לחינוך הממלכתי. מדובר בחוק מבורך, אך במצב התקציבי הקיים, הוא יוכל לעבור רק במקביל להליך התייעלות בחמ"ד, וכמובן תוך ביטול התקציבים הקואליציוניים.
3. "נהפוך את החמ"ד למחוז עצמאי" - מעבר לבידול שהדבר יוצר, הרי שמדובר בצעד בעל רמת סיכון גבוהה מאוד. הפיכת החמ"ד למחוז, פירושה שהחמ"ד יתנהל באופן ישיר על פי המצב הפוליטי לטוב ולרע. הדבר יגרור חוסר יציבות, הסרת אחריות מצד גורמי ממשל ותלות גוברת בפוליטיקה.
4. "נאסור תשלומי הורים מעל המותר" - למעשה כבר היום יש כללים ואיסורים אלא שאין אכיפה מספקת. הפתרון הוא בחיזוק מערך האכיפה ונתינת כוח למשרד החינוך להפחית תקציב למוסדות הפועלים ללא אישור גביה תקין. זאת מעבר לתיקוני העומק הרשומים מטה.
5. "ניצור מאצינג לתשלומי הורים" - הרעיון עטוף בהבטחות לתמיכה בחלשים, אך למעשה מדובר בהצעה אשר תגדיל פערים ותחזק את מי שכבר יש לו. המפסידים הגדולים יהיו בתי הספר אשר קולטים אוכלוסיות חלשות.
6. "נסדיר את אחריות הרשויות המקומיות על המוסדות ונמנע את התחמקויות"- לא ניתן לבקש אחריות מהרשות המקומית מבלי לקחת אותה ביחס לכלל תושביה. על מנת לקדם את אחריות הרשות המקומית חובה למנוע את הסינונים, או ליצור מנגנון עירוני מסודר ושקוף, של אחריות משותפת לכלל התלמידים.
7. "ניצור שוק חופשי ונגביר את התחרות" - בחינוך הדתי כבר קיים שוק חופשי, יש תחרות, וקיימת בחירה מלאה של ההורים, כמעט בכל רחבי הארץ. כתוצאה מכך, המנהלים עסוקים יותר מידי בשיווק במקום בחינוך. הצורך הוא בשמירה על תחרות הוגנת, קרי, לוודא שכל המוסדות מקבלים תלמידים בעלי אתגרים, תלמידים מרמות חברתיות – כלכליות נמוכות, ושהתקציבים שקופים. אז התחרות תהיה מלאה.
8. "נחזק את הגרעינים התורניים" - קיימים גרעינים המסייעים לאוכלוסייה המקומית וקיימים גרעינים היוצרים נזק חברתי ודתי רב. חובה לבחון מחדש את תקנות התמיכה ולהכניס מדדים חברתיים, תוך סיום התמיכה לאחר מספר שנים, באופן המחזיר את הכוח לקהילה המקומית.
9. "נדאג לחינוך המיוחד" - מצויין. הבעיה היא שמוסדות החמ"ד קטנים ועל כן, קשה בחלקם הגדול לאגם משאבים לכיתות חינוך מיוחד. הדרך לתקן זאת היא בין היתר באמצעות הגדלת המוסדות ובאמצעות הסדרה אזורית בין מועצות מקומיות שונות.
10. "נדאג לישיבות התיכוניות / לתלמודי התורה הציוניים דתיים" - אם הכוונה לדאוג לכל החמ"ד באופן שווה – מצויין. אך אם הכוונה לדאוג רק לתקצוב מוסדות מסויימים, הרי שהדבר יבוא על חשבון מוסדות אחרים של החינוך הדתי, ובהכרח יצור פערים. יתרה מכך, כאשר התמיכה היא במוסדות המתנהגים כפרטיים, הדבר פוגע במרבית הציבור ומבריח אוכלוסיות גדולות מהחמ"ד.
11. "אני אדאג לפתוח לכם בית ספר חדש" - פתיחת בי"ס חדש היא דבר מרגש, אך השאלה אם יש לה הצדקה כלכלית. אם אין מספר צפוי של לפחות כשלוש כיתות בכל שכבה, הרי שמהר נגלה שבית הספר אינו מצליח לשרוד כלכלית ותפוקת החינוך קטנה מאוד. פוליטיקאי שגוזר סרט של בית ספר חדש לא ייתן את הדין, כאשר בית הספר יהיה דל ויעמוד על סף סגירה. קיימים מקרים חריגים בהם יש הצדקה לקיומו של מוסד קטן ואולם אלו מקרים בודדים ביותר.
12. "ישיבות נקים בכל מקום" - רבות מהישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר והמכינות, נמצאות במצב של חוסר, וממילא תפוקתן התורנית קטנה יותר. נכון יותר להרחיב את המוסדות הקיימים ולחזקם ולא להקים עוד מוסדות קטנים ודלים, כלכלית ותורנית.
בשורה התחתונה אין קסמים. שיפור מערכת החינוך של ילדינו יכולה להיעשות רק באמצעות עבודה קשה הכוללת צעדים של התייעלות והתמקצעות, אשר אינם נעימים לאוזן הבוחרים בתקופת טרום בחירות.
שמואל שטח, מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה