תושבי טלמון מדברים: כשהילד של השכנים נחטף

הכתבה באדיבות אתר 'משלך'

זהו כבר היום הרביעי להיעדרותם של שלושת הנערים החטופים שגורלם אינו ידוע. ביישוב טלמון, בו מתגוררת משפחתו של גיל-עד שער ניכרים ההמולה, המתח והפחד מהגרוע מכל יחד, עם תקווה עמוקה לחזרתם המהירה של הנערים להוריהם. כבר בשעות הבוקר בביום שישי הופצה בין תושבי טלמון ההודעה המבשרת רעות: "אתמול בלילה יצא גיל-עד שער מישיבת מקור חיים ועדיין לא הגיע לטלמון. מי שיודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיע לרבש”צ. גם אם ילדכם ישנים נא העירו אותם ובקשו מהם לסייע לאתר את גיל-עד בכל המעגלים". מאז אותו רגע היישוב כולו ער וחרד לגורלו. כוחות משטרה מסתובבים ברחובותיו, תפילות משותפות נערכות ותומכים נקבצים מסביב לבית המשפחה, ביניהם נערים שהקימו מאהל לימוד תורה ותפילה מסביב לשעון להצלת החטופים. כיצד נראים החיים בישוב לאחר חטיפת אחד מבניו?

המתח מצטבר

"ביום שישי בבוקר הודיעו ביישוב שגיל-עד נעדר, אם מישהו ראה או יודע משהו, אחר כך הגיעו כל הודעות הוואטסאפ הכוזבות ומאז המתח רק מצטבר ונבנה". כך מתארת עידית ברטוב, תושבת היישוב טלמון, בו מתגוררת משפחתו של גיל-עד שאער שנחטף בליל חמישי האחרון. עידית היא אם לשישה, מוסמכת לרבנות ופוסקת הלכה וגם מתנדבת במערך כיבוי האש של טלמון ויישובי האזור.

"יש ניסיון לכפות על עצמנו לחיות בשגרה, לחזור לכל מה שניתן. אבל זו לא שגרה רגילה, כוחות משטרה מסתובבים ביישוב, יש כל הזמן תפילות, תהילים, דיבוק חברים של כל הקהילה שתומכת במשפחה, מתפללים לנס. האווירה כבדה, יש רצון לעשות משהו כדי להרגיש שאנחנו פועלים אבל כמובן שחוץ מתפילות אין לנו שום יכולת. רוצים לשמוע על התפתחויות כל הזמן, אבל גם את זה לצערנו אין לנו, החדשות חוזרות על עצמן שוב ושוב והתסכול גדול. הילדים שואלים שאלות כל הזמן, ואנחנו כל כך חסרי מידע שאין לנו אפילו מה לצנזר מהם. לנוער יש 'משפחות מאמצות' והם נפגשים איתן, בעיקר בשכבה של גיל-עד, יש מפגשים עם רכזי נוער וועדת הנוער, זה התפקיד שלהם גם בימים של שגרה ועכשיו יותר. מארגנים הסעות לתפילות בכותל, מפגשים כדי לדבר ולפרוק ולהתעדכן בינם לבין עצמן. במסגרות הלימוד מגיעים פסיכולוגים שמדברים עם הילדים".

לכתבות נוספות באתר משלך:

- איך מסבירים לילדים על חטיפה?

- קולי אל ה' אזעק: תפילה לשחרור שלושת החטופים

(צילום: Shutterstock)

"ניסיון מכוער להאשים את הקורבנות"

שומרים יותר על הילדים בימים האחרונים? מוותרים על טרמפים?

"כל ההתנגדות לטרמפים בתקשורת היא פשוט שטויות של השמאל, ניסיון מכוער למצוא את האשמה בקורבן. פעם אמרו שהמתנחלים אשמים בחטיפות כי בגללם לא משחררים אסירים או ממשיכים במו"מ, ועכשיו הקורבן התורן זה הטרמפים. זו התנשאות של מי שגר בגוש דן, של אנשים שיש להם אוטובוסים בתדירות של דקה, או שהבעיה היחידה שלהם היא למצוא חניה בתל אביב. זה לא רק עניין של מתנחלים, גם בקיבוצים ובמושבים אין דרך אחרת להתנייד חוץ מטרמפים. איך אני אחזור הביתה אם לא בטרמפים? אני אלך ברגל דרך הכפרים הערביים?

"במקרים אחרים של חטיפות כולם עטפו את המשפחות ובכו איתן, אף פעם לא היתה ביקורת על החטופים. גם כשמדובר בחיילים שלא פעלו כמו שצריך הם תמיד היו "הילדים של כולנו". רק עכשיו עוסקים בנסיבות החטיפה. אבל אנחנו יודעים מי אשם - האשם זה הערבים ולא הטרמפים. זו המדינה שלנו ואנחנו יכולים לנסוע בה בטרמפים".

ובכל זאת, אין פחד?

"הבנים שלי ימשיכו לנסוע, ברור לי שזה ככה. אם לבת שלי אני אומרת לא לנסוע זה כי אני מפחדת יותר מיהודים, ואת זה אני אומרת בכאב גדול. ככבאית אני מקבלת כל הזמן התראות על מקרי חירום וניסיונות חטיפה, אנחנו חיים את זה, משתדלים להיות יותר זהירים וערניים, אבל החיים ממשיכים וחזקים".

איך מתמודדים עם גלי השמועות הכוזבות?

"זה מאוד קשה. קודם כל רגשית, לגלות שהמידע על החילוץ היה שקרי זה כאב הרבה יותר גדול מלא לשמוע בכלל. יש כעס מאוד גדול, כי אלו הודעות מכוונות מהחמאס שעוברות דרך כתבים ישראלים ואנחנו משחקים לידיים שלהם. אין לנו לכידות של מחויבות בתוך העם, ברור שהחמאס והכתבים האלו קרובים יותר מאשר הכתבים ואני, "המתנחל/ת". באותו יום שישי, לפני שהוציאו בכלל מידע לתקשורת, נכנסנו לאתר של ארגון טרור כלשהו וראינו צילום אונליין של חיילים בחברון, כשרואים את הפנים שלהם ואת הפעילות המסווגת. ואת שומעת את הצלמים מדברים עברית, מדברים על המונדיאל ואחר אומר לשני 'תוריד את המצלמה שלא יראו אותנו'. הם מצלמים את החיילים שלנו, וזה מופיע ברשת הערבית, כשבמדינה שלנו עוד יש ערפול מוחלט! זה השפל הכי גדול שאני יכולה לדמיין, הם בוגדים שמעבירים את כל המידע, בלי שום סיווג, בשירות האויב. אחרי זה איך אפשר להמשיך לדבר על טרמפים?"

שהם יתחילו לבכות איתנו? בית קפה בתל אביב (צילום: Shutterstock)

"למה שיבכו איתנו? הרי בגללנו אין שלום"

אתמול באמת כולם דיברו על טרמפים, נראה שהיום כבר מדברים על חוסר הרגישות של התל אביביים, ובכלל של אנשים שמתגוררים רחוק מיו"ש. אתם מרגישים שב"מדינת תל אביב" באמת פחות אכפת?

"יש בזה משהו. בקרב שכבות רחבות בעם אנחנו כן מרגישים המון תמיכה, גילויי אכפתיות ודאגה ואנחנו מעריכים את זה מאוד. אבל מנגד עדיין יש הרגשה, בעיקר בתקשורת, שהחטופים שווים פחות. קשורה לזה ההצהרה של יאיר לפיד שכל הכסף 'קבור בין איתמר ליצהר'. אני לא יודעת אם הוא היה שם וראה את כיתות הלימוד בקראוונים ואת ההסעות העלובות, ראה שאין אולמות ספורט או מעבדות בבתי ספר, הכל ברמה של עולם שלישי, שירותי הבריאות על הפנים. איפה כל הכסף בדיוק? האמירה הזו משניאה ציבור אחד על השני בצורה הכי אנטישמית. אז ברור שהיחס של אנשים מהמרכז הוא כזה", אומרת עידית ותסכול עמוק ניכר בקולה.

"דיברתי לאחרונה עם חברה תל-אביבית, אישה חושבת וערכית, שאמרה לי שעד לא מזמן גם היא האמינה לכל הסיפורים האלה. ולמה שלא תאמין? אחרי שמשניאים את המתנחלים על הציבור, אי אפשר לצפות שברגע שקורה אירוע טרגי כזה, כולם יתחילו לבכות איתנו. הרי אנחנו מרעילי הבארות, הרי בגללנו אין שלום".