היה זה במהלך אחד הימים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור. הצבא מותש ועל סף קריסה וצה"ל נמצא בעיצומם של קרבות שיכריעו את גורל המדינה. מתוך העיר סואץ מגיעה לבור פיקוד דרום ידיעה על קרב קשה אותו מבצעת מחלקת צנחנים נגד המצרים במקום. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן- גורודיש, לוקח את הקשר לידיו, מביט במפות ומלווה, במשך כמה שעות, את מפקד המחלקה, באמצעות הוראות דרך מכשיר הקשר. לימים, עם התחקירים הרבים שיעשו על המלחמה תינתן ביקורת נוקבת על גורודיש, על שבמקום לנהל את המערכה, טעה בסדרי העדיפויות ובחר לבזבז את זמנו היקר כאלוף הפיקוד, בפעולה מחלקתית חשובה אך שולית ביחס לקריסת המערכות שהייתה אז.
זה שנים ששירותי הדת בישראל נמצאים בתהליך של קריסה. מעבר לחוסר התפקוד הלוקה בניוון ושחיתות רבה, יש כאן חילול השם הפוגש כמעט בכל אדם שנאלץ להתקרב אל "נציגי היהדות". אין צריך לספר מה חושבים בעלי מסעדות ומלונות על מערך הכשרות, לא צריך לפרט מהי רמת השירות במועצות הדתיות ובבתי הקברות ומיותר לציין מה הם הקריטריונים החשובים יותר בבחירת רבני שכונות. הדבר מביא לכך, למשל, שלמרות המפעל החשוב והמוצלח של רבני צוהר, עדיין, יותר ויותר זוגות בוחרים להתחתן בנישואין רפורמים או בנישואי קפריסין. נוצרים ספרי יוחסין, והעם היהודי נמצא על רכבת הדוהרת לעבר פיצול מוחלט. במקום למנוע את הבעיות הרבות, למזער נזקים וליצור מנגנונים שיפקחו ויסדרו את הבעיות, הציבור הדתי קופא על שמריו ועסוק במאבק צדדי ושולי: האם קהילות רפורמיות יוכרו ע"י המדינה לצורך השתתפותן בקבלת תקציבים.
בשל כך, יצאנו לאחרונה בהצעה למודל מהפכני בנושא דת ומדינה. עיקרה של ההצעה היא בהיותה באה להפריד בין דת ופוליטיקה, ע"י העברת סמכויות ניהול שירותי הדת מהממסד אל הקהילה. אין מדובר בהפרטה מלאה או בהפרדה של הדת והמדינה משום שהרגולטור, קרי, המדינה, ימשיך לתת תקציבים ולפקח. אלא שהדבר יעשה ע"פ מפתח מספרי ולא ע"פ מפתח פוליטי. ההצעה כוללת עשרות התייחסויות מהפכניות המצריכות שינוי תפיסתי עמוק ביחסים שבין דת ומדינה. בהתאם קיבלנו אינספור תגובות והערות. ואולם, מתוך כולן, נראה שוב כי רק דבר אחד מטריד באמת את הציבור הדתי: לראשונה, תנועה אורתודוכסית מאשרת שגם הרפורמים יוכלו להנות מתקציבי הדת.
כשומר הלכה, אני חולק מכל וכל על תפיסותיה של התנועה הרפורמית ותהום גדולה פעורה בין דעותינו . יחד עם זאת, הרפורמה כבר מזמן לא באמת מהווה איום אמיתי על יהדותנו.
בגולה של ימינו, התנועה הרפורמית אינה "מובילה את ההתבוללות". אחוז ההתבוללות בקרבה אמנם עומד על 50%, אך בקרב הישראלים היורדים החיים בארה"ב, הוא עומד על 80%! כל מי שראה את החיים העכשוויים בארה"ב, יודע שכיום, הרפורמים הם דווקא כוח שמנסה לחבר את מי שכבר התרחק. בהקשר זה אני פוחד הרבה יותר מהחילוניות שמגדלת את בנינו להתעלמות מוחלטת מדתם מאשר לאלו שעוד נוסעים פעם בשבוע לבית הכנסת ומחוברים ל"משהו", גם אם מעוות ומסולף.
ואם נחזור לארץ, הרי שהתנועה שגרמה לשינויים מרחיקי לכת לפני כמאה שנה, לא הצליחה מסיבות רבות ושונות להיטמע כאן בישראל. אי ההתבססות בישראל אינה קשורה לחרם הממסדי נגדה, אלא משום סיבות עמוקות הרבה יותר שאין זה המקום לשערן. יתרה מכך, האפליה התקציבית אף הביאה את מערכות המשפט ואת כלי התקשורת לתת לה תיעדוף נגדי הרבה מעבר לכוחה המספרי. כל המודל שלנו לא בא אלא לשקף נכונה את הזרמים הקיימים בישראל - לפי מספרם וגודלם האמיתי. ואכן, יש כמה מחברי התנועה הרפורמית שחוששים דווקא מכך, מהרגע שבו דברים יקבעו לפי מספרים אמיתיים.
הפיכת הרפורמים לזכאי תקציב במערך שירותי הדת, הינה לא רק דבר הגון ולגיטימי, אלא שהיא גם לא תפגע כהוא זה בשמירת ההלכה ובמעמדה של היהדות במדינת ישראל.
צריך להפסיק לנהל קרבות קטנטנים, להפסיק לפחד מדמונים שאינם קיימים ולהסתכל על הנושא מתוך ראיה ארצית רחבה לדורות הבאים.
הכותב הינו מנכ"ל תנועת "נאמני תורה ועבודה".