"כל הרבנים מתנגדים"; "את תלכי שם עם מכנסיים?!"; "מדריכה בבני עקיבא והולכת לצבא?"; "את תעשי שם שני דברים: 1 קפה 2 סוכר"; "אין אף רב שמתיר"; "את תתקלקלי שם, החילוניים ידרדרו אותך"; למה לא שירות לאומי?".
אלו הם רק חלק משלל התגובות שקיבלתי כשהחלטתי ללכת לצבא, כן לשם, אל המקום ממנו הבנות הדתיות לא חוזרות כמו שהן היו... אל האופל.
באולפנא בה למדתי התשובה לשאלת שירות בנות בצבא היתה ברורה - אסור. אין התלבטות, אין הסתייגויות, אין בכלל שאלה. ישנה תשובה אחת, ברורה, חדה כתער. אני עוד זוכרת את השיחה בה ישבנו כחמש מאות בנות בכיסאות פלסטיק לבנים, מחכות למוצא פיו של רב בית הספר.
כשנכנס, קמנו לכבודו, לכבודה של תורה. הרב עמד מולנו ואמר בקצרה ככל שיכל "ישנם מספר נימוקים הלכתיים למה אסור ללכת לצבא. קודם כל יש את הענין של נשיאת נשק, שזה בבחינת כלי גבר. דבר שני יש את ענין הצניעות - בצבא חייבים ללכת עם מכנסיים וזה אסור. וגם יש ענין שאסור שגבר שהוא לא אביך או בעלך ישלוט על חייך" זהו. סה טו. חורץ גורלות. אסור.
אותי הרב לא שכנע. ולאחר התלבטויות רבות הלכתי לשם.
הבעיה האמיתית
ישנן סיבות רבות למה לא להתגייס לצבא, אלא ללכת לשירות לאומי, ובכנות, אני לא חושבת שזה רע ללכת לשירות לאומי. בנות השירות הלאומי עושות דברים מדהימים וחשובים, אך עם זאת, ראוי לעניות דעתי לנפץ גם כאן כמה סטיגמות - הפעם על הצבא.
בראייתי, ברור שהבעיה העיקרית בגיוס נשים לצבא, איננה אחת מהבעיות שהציג הרב, אותן ניתן לפתור באופן די פשוט. הבעיה האמיתי מהותית יותר, ומדירה שינה מעיני רבנים ומחנכים רבים - האוירה.
כן, האוירה החילונית שמלווה את הבת הדתית, כמו גם את הבן הדתי שאינו חלק ממסגרות ה"הסדר", מיום הגיוס ועד יום השחרור. אוירה חילונית טהורה, הכוללת מסיבות סוף קורס במועדונים, בילויים במסעדות לא כשרות, שיחות ארוכות בנושאים אשר לא מכבדים את הדף עליו אני כותבת, וה"נורא" מכל - ויכוחים רבים על מציאות א-לוהים, על אמיתות התורה, ועל עוד כהנה וכהנה נושאים אשר עלולים לסדוק את התמימות והאמונה עליה גדלה הבת הדתית ועליה התחנכה.
ובכן, קוראים יקרים, אינני מעונינת לטעון שאין כאן בעיה. האוירה, ובכללה הדברים שהזכרתי לעיל, אינה בעיה פשוטה כלל ועיקר. היום, אחרי יותר משנתיים וחצי בצבא, אני מודה שבמסגרת השירות שלי התמודדתי עם סיטואציות לא פשוטות - החל בשמירת שבת כשמסביב יש מוזיקה וטלויזיה דלוקה, וכלה בשאלות ובדיונים על שמירת נגיעה (מעניין שזהו הנושא המענין ביותר את האוכלוסיה החילונית), שמירת שבת, אמונה וכו.
זה קל? לא. זה טוב? כאן לעניות דעתי התשובה היא כן. החיים לא קלים, ההתמודדיות הללו הן הכרחיות על מנת ליצור בן אדם חושב, שלם וערכי יותר. תפקיד מערכת החינוך, לעניות דעתי, הוא לספק לבת הדתית את המטען הרוחני על מנת להתמודד עם מפגשים מסוג אלה, שגם אם תמנע משירות צבאי, ככל הנראה תתקל בהם במהלך חייה. מערכת החינוך יכולה לסמוך על בנותיה שהן חזקות וחכמות מספיק במקום לשמור עליהן קרוב קרוב.
בנוסף, וכאן סוד הקסם, השירות בצבא טומן בחובו חוויה אדירה של שילוב תרבויות, ויכולת אדירה להגיע בדרך בלתי אמצעית אל האוכלוסיה החילונית, אליה אנחנו כמהים כל כך להתקרב ולהסיר את המחיצות בחברה הישראלית.
חברותא חילונית במסילת ישירים
"היו לי הרבה סטיגמות על דתיים, ואת ניפצת לי אותן אחת אחת". כך אמרה לי ורד, בסופו של קורס מודיעני בסיסי שעברנו ביחד בצבא. היום אני יודעת שורד היא לא היחידה שמרגישה כך, גם אם לא כולם כנים וישירים כמוה.
המפגש בצבא שונה מאד ממפגש דתיים חילוניים של "גשר". הוא מפגש מקיף יותר (24 שעות כפול 14 ימים כולל שבתות, חגים, רגעים קשים, שמחים), עמוק יותר (המון זמן חופשי ומיותר לדבר, להכיר) ואמיתי יותר (לא מלאכותי או יזום).
מנסיוני הקצר במספר מסגרות במערכת הצבאית, למדתי שאין סוף ליכולת של חיילת דתיה לתרום במובן הזה. חיילים דתיים בנים יש ברוך ה בשפע, אך המפגש של בנים דתיים עם בנות הוא קטן ולא ממצה. המפגש שלי, בתור בת דתיה, עם בנות חילוניות הגיע למקומות רחוקים מאד שלא חשבתי שאגיע אליהם. אחשוף כאן מספר דוגמאות מנסיוני האישי, אם כי אין בהן כדי למצות את הדיון.
"אפרת, מותר לקרוא בשבת?" זרקה לעברי שאלה החיילת אשר שכנה במיטה מעלי בקורס קצינים. השיחה התגלגלה למשמעות השבת בעיני, ובסוף השיחה אמרה לי אותה שכנה חביבה "אף פעם לא היו לי חברים דתיים, ותמיד שנאתי דתיים - כי היו לי שכנים דתיים ששמו לנו נעצים בגלגלים של האופניים ביום כיפור".
הבחורה מהמיטה המקבילה קמה לפתע ואמרה "סליחה שהקשבתי, אבל אני חייבת להגיד שאף פעם לא חשבתי ככה על שבת, וזה פשוט מדהים! תודה!" בשלב הזה כבר היה מאוחר מאד, ושעת הט"ש (טרום שינה) כבר נגמרה מזמן, אז הנחנו את ראשנו על הכר ונרדמנו. הדברים שאמרתי לא היו חידושים גדולים, אלא יסודיים ופשוטים, אך מעולם לא הייתה להן ההזדמנות לשמוע, להקשיב.
לפני יציאתי לקורס קצינים, שירתתי בקריה בתל אביב. כשהגעתי לא היו עוד דתיים ביחידתי, המונה כשלושים חיילים (היום ברוך ה יש כבר כמה וכמה). לאחר מספר חודשים התחלנו לקיים "קבלת שבת" שכללה פרשת שבוע, שירים, כיבוד, וכל פעם מישהו אחר שסיפר קצת על עצמו. החיילים שיתפו פעולה, הכינו, הקשיבו, ולעיתים אף סיפרו בעצמם על פרשת השבוע. חצי שנה לאחר שהייתי בקורס קצינים הופתעתי לגלות שהמסורת עדיין ממשיכה, ובכל יום חמישי בצהריים (בקריה לא עובדים ביום שישי...), נפגשים חיילי היחידה לכבודה של שבת.
במהלך קורס הקצינים עצמו הצטרפו אלי בכל שבת 2 בנות לתפילה ולברכת המזון. הן אפילו ביקשו שאתן להן ברכון כדי שהן יוכלו לברך גם כשאני לא שם. כששבתי ליחידה לאחר הקורס, אחת מחברותי, שאינה דתייה כלל ועיקר, הצטרפה אלי בכל יום לתפילת המנחה, ולאחר מכן ללימוד של כ-10 דקות בספר "מסילת ישרים". כך, זכיתי אני ללמוד את הספר בעיניים חדשות, מנקודת מבט שונה, והיא שמחה מאד על הלימוד והרחבת האופקים.
וצר הדף מלהכיל את שלל החוויות שעברתי במהלך המפגש המרתק עם האוכלוסייה החילונית, שרבים ממנה מחפשים את המפגש עם הדתיים, וכמהים ללמוד ולהתחבר.
בכדי לא לחטוא לאמת, אציין כאן בעיה נוספת שקיימת בגיוס הבת הדתית (או הבת בכלל) לצבא. בניגוד לשירות לאומי, בצבא עלולים להגיע לתפקידים לא טובים וקשה לעבור תפקיד במערכת נוקשה כמו הצבא.
הפתרון לכך, לדעתי, הוא פשוט ותלוי אך ורק בציבור. על הציבור לדאוג לכך שהבנות הטובות יגיעו לתפקידים טובים. "אלומה" פועלת בכיוון הזה, ופניה של הבת אל העמותה תבטיח לה שירות מועיל ומאתגר.
בשורה התחתונה, אומנם זוהי דעת יחיד(ה), אך מניסיוני הקצר, אין לי ספק שבנות דתיות רבות אשר בחרו במסלול הצבאי, מברכות על רגע ההחלטה. אני אישית מודה לה על הזכות שנפלה בחלקי, ללמוד וללמד, בלי לפגוע בלשמור ולעשות. וכל זאת, בלי להתייחס כלל לתפקיד הביטחוני החשוב שזכיתי למלא. וגם על כך אני מודה.