פצועי טרור: המדינה שכחה אותנו

כאשר אנו מדברים על קורבנות הטרור אנו בדרך כלל זוכרים רק את אותם שנהרגו על ידי מחבלים. אך בפועל כמעט בכל פיגוע מספר הפצועים גדול בהרבה ממספר ההרוגים ובמקרים רבים מדובר בפציעות גופניות ונפשיות שרודפות את אותם פצועים שנים רבות לאחר מכן בשיקום שלעתים לא מגיע לסיומו. הצורך לפעמים של אותם פצועים בטיפול ארוך טווח גורם להם לחוש שהמדינה שכחה אותם ושאנו שכחנו אותם והתחושה קשה ומעיקה.

לפני 28 שנה נסע אייבי מוזס עם משפחתו ליד היישוב אלפי מנשה ואז הושלך לעבר הרכב המשפחתי בקבוק תבערה. אשתו עופרה ובנו טל בן החמש נשרפו למוות במקום ואילו אייבי ושני ילדיו נכוו קשות בכל גופם. "כולנו נשרפנו בכל הגוף ונאלצנו לעבור ניתוחים פלסטיים קשים, השתלות עור עם תקופות שיקום ארוכות שגורמים לאי תפקוד של הגוף שלעולם לא חוזר למיטבו גם כמעט שלושים שנה לאחר מכן מעבר לפגיעה הנפשית", מסביר מוזס ל'כיפה'.

הוא מוסיף כי מלבד הקושי של ההתאוששות העצמית שלו מהפציעה החמורה והאבל על אשתו ובנו הוא נאלץ בו זמנית לדאוג ולטפל בילדיו עדי שהייתה אז בת 8 וניר שהיה אז בן 13.5. "זה לא רק הכוויות והכאב, זה לבוא הביתה, לבית ריק, אחרי הניתוח והאשפוזי ולתפקד ולאחוז ראש עם שאר הפרטים של החיים", אומר מוזס

גם הדס מזרחי, אלמנתו של תנ"צ ברוך מזרחי, נפצעה קשה מאד בפיגוע הטרור בערב ליל הסדר לפני שנה וחצי. בעלה נורה לידה למוות והיא ספגה שני קליעים בגבה, "נפצעתי קשה מאד, הגעתי במצב מאד קשה לבית החולים ואפילו הודיעו להוריי שייתכן ולא אשרוד, אך ידעתי שאני חייבת לשרוד בשביל חמשת ילדיי", היא מספרת ל'כיפה' ומוסיפה כי גם כמה מילדיה נפצעו מרסיסים ונזקקו לטיפולים פיזיים ונפשיים לאור החוויה האיומה אותה חוו כשראו את אביהם נרצח מול עיניהם ואמם נפצעת קשה.

גם מזרחי וגם מוזס חשים כי המדינה שכחה אותם מבחינות מסוימות, "שוכחים את הפצועים, יש הרבה ארגונים כמו 'משפחה אחת', אך הם בעיקר עבור הילדים, חוגים וכדומה ומסייעים בעיקר לאנשים עם אובדן את הפצועים יש תחושה שמזניחים", אומרת מזרחי. "מדינת ישראל שוכחת אותנו. אנחנו צריכים להילחם כל הזמן על מה שמגיע לנו. המדינה לא אומרת לנו מהן הזכויות שלנו, שולחים אותנו לאינטרנט כדי לחפש שם", היא מאשימה.

(צילום: Yonatan Sindel, פלאש 90)

מזרחי שכאמור נפצעה קשות נפלה בין הכיסאות מבחינת מי מטפל ואחראי בעניינה, בעלה ניצב משנה ברוך מזרחי היה תחת אחריות משרד הביטחון אך משרד הביטחון מתנער מהטיפול בה ומפנה אותה לביטוח לאומי הרגיל ועד עתה היא עדיין לא עברה וועדה אפילו ראשונה, "שנה שלמה סירבתי לקבל סיוע מביטוח לאומי. 22 שנה חייתי עם בעלי שהוקפץ לעבודה בצבא ובמשטרה ובשבתות ובחגים כשאני נותרתי עם הילדים כדי לגדל אותם. גם באותו יום בעלי היה כונן ונסענו עם רכב של המשטרה כדי שיוכל לעשות את עבודתו ואני חשה שמשרד הביטחון צריך להיות אחראי על מה שקרה לנו", טוענת מזרחי.

גם אייבי מוזס מסכים שישנה עוד דרך ארוכה בכל הקשור לטיפול בפצועים, אך הוא טוען כי ישנו שינוי משמעותי בנושא. "מאז שאני נפצעתי יש שיפור משמעותי בכל הקשור לנפגעי פעולות איבה. הקמנו את ארגון 'נפגעי פעילות איבה' והיום אני יו"ר וועדת הנצחה ארצית של הארגון וסגן יו"ר הארגון. אני מעביר סדנאות לעובדים של הביטוח לאומי שמטפלים בנו ומסביר להם על התחושות שלנו הפצועים".

מוזס מספר כי כאשר ניצב בזמנו מול וועדת הביטוח לאומי הוא חש כאילו הוא ניצב בפני בית המשפט כאילו הוא אשם. "אמרתי לרופאים של הביטוח לאומי להם העברתי סדנא לא מזמן, שיתנו לבן אדם שנפצע בפעולות איבה את מלא הכבוד והרגישות. עומד לפניכם אדם שנפל עליו 50 טון על הראש ויש צורך ברגישות יתר".

מוזס זוקף לזכותו שינויים רבים שנעשו ביחס לפצועים בשל הפעילות שלו וההבנה שלו כפצוע ואב לילדים פצועים. "בזמנו כשרצו לתת את אחוזי הנכות לביתי היא הייתה כבת 9 והיא התביישה להתפשט מולם כדי שיבחנו את הנזק שנגרם לגופה. משום כך הרופאים לא נתנו לה את המגיע לה. פעלתי כדי שבמקרים כאלו תהיה רופאה אישה שתבדוק את הפצועות ותיתן להן את שמגיע להן".

גם אחיקם סימן טוב בן ה-26 הוא נפגע טרור כבר עשרות שנים בשנת 1990 הוא נפצע מפגיעת אבן בראשו ואת תוצאות הפגיעה הוא נושא עד היום, "הייתי בן חצי שנה, נסענו מירושלים לכיוון עפרה וחטפנו מטח אבנים מאד מסיבי לעבר הרכב. מטח אחרון בכניסה לעפרה נכנס לרכב שבר את השמשה הקדמית ופגע לי בראש", מספר סימן טוב.

אביו שראה שנפגע עצר ליד המחסום הצה"לי בכניסה ליישוב אך כיוון שלא היה דימום חיצוני הוחלט שלא לפנות אותו באופן מידי לבית החולים. "רופא בישוב בדק אותי ואמר שהכל בסדר, אך לאחר מספר שעות הראש שלי התנפח פינו אותי לבית החולים ואיבדתי את ההכרה מספר פעמים", מספר סימן טוב.

(צילום: באדיבות המצולם)

הוא נותח מיד בבית החולים בירושלים והיה חשש כבד שלא ישרוד כיוון שהזמן לא שיחק לטובתו. הניתוח וההתאוששות הארוכה היו רק החלק הראשון של הסבל מהפציעה. בגלל כל העיכובים בטיפול בפציעה נוצרו במוחו של אחיקם מוקדים בעייתיים שגרמו לו לאפילפסיה קשה מאד. "הייתי מקבל בתור נער 5-6 התקפים ביום, הייתה לי תקופה איומה. לצערי גם בבית הספר בבני צבי בית אל שלמדתי בו חשבו שאני מביים את ההתקפים כדי להתחמק משיעורים... ונאלצתי לעבור לסדנת שילוב ראש צורים, ביה"ס חינוך מיוחד, עקב קשיים בקריאה וכתיבה שנגרמו לי מהפציעה".

בגיל 15 נסע סימן טוב לחצי שנה לקנדה שם עבר ניתוח ראש מסובך שאמנם מנע את ההתקפים האפילפטיים אך יצר לו בעיות פיזיות אחרות כהפרעה בשדה הראיה שמונעת ממנו לעשות רישיון נהיגה לדוגמא ובעיות נוספות. למרות כל הסבל חשוב לו להודות למועצה אזורית בנימין בה הוא עובד מספר שעות ביום ולמשטרת ישראל ובמיוחד לאנשי יחידת הפרשים של משטרת ירושלים שקיבלו אותו בצורה טובה במיוחד ותרמו לו רבות לביטחון העצמי ולרכישת חברים.

סימן טוב שמתמודד כמעט כל חייו עם הפציעה מהטרור חש בכעס על המדינה, "אני כועס על המדינה ואני חש שהיא לא עושה מספיק בשביל אנשים במצבי, אך יש אנשים טובים בדרך, המשפחה והחברים ביחידת הפרשים של משטרת ישראל בה אני מתנדב שבאים איתי ומלווים אותי לפיזיותרפיה לדוגמא. בתכל'ס מי שזוכר באמת שאני פגוע טרור וסובל מזה, זאת רק המשפחה שלי", הוא מאשים.

(צילום: באדיבות המצולם)

גם הדס מזרחי מספרת על התחושות הקשות והכאב ומציינת שלולי עזרת משפחתה לא הייתה מסתדרת, "אנחנו נפגעי הטרור חיים עם מסכות, כולנו עם כאב נורא שאף פעם לא יחלים ובאיזה שלב אתה מתפקד וכאילו החיים ממשיכים ושוכחים שראינו את אבא שלנו הרוג והילדים ראו גם אותי פצועה קשה". לדבריה זה לא קל אבל קיבלתי ההחלטה בבית החולים שאני אגרום למשפחה שלי לחיות הכי נורמלי שאפשר וזה נותן לי את הכוח להמשיך וכמובן עזרת המשפחה המדהימה שלי שבלעדיה הכל היה קשה יותר".

אייבי מוזס שעוסק במהלך תפקידו בטיפול ובסיוע לפצועים מציין כי מלבד עצם הפציעה על כל המשתמע מכך יש לשים לב לכך שרוב אנשים שנפצעו באינתיפאדה השנייה הם משכבה סוציו אקונומי נמוכה, "רובם נפצעו בשוק או באוטובוס מקומות שבדרך כלל מסתובבים בהם אנשים משכבה סוציו אקונומית נמוכה והפציעה מרעה מאד את מצבם שכבר היה בעייתי עוד קודם לכן".

"אנחנו חייבים להמשיך למרות הכאב הנורא שנשאר אתנו תמיד. מדינת ישראל צריכה ללמוד עוד הרבה כיצד לטפל בפצועים שלה ולא לשכוח אותם. נפגענו כי אנחנו יהודים והמדינה צריכה לזכור את זה", אומרת לסיכום הדס מזרחי.