זהו זה, הכל נגמר. טקסי "כוחי ועוצם ידי" לרגל שישים שנות עצמאותה של ישראל הסתיימו. ההגשמה המשותפת של כל חלקי העם יהודי יכולה להתגאות. היא יכולה להתגאות בכינונה של מדינת היהודים לאחר אלפיים שנות גלות, היא יכולה להתגאות בכלכלה משגשגת והיא יכולה להתגאות בהפרחת השממה. היא איננה יכולה להתגאות בחוסר הכרת הטובה שלה.
ביום העצמאות האחרון לקחתי על עצמי משימה. לרגל שנת השישים רציתי לבדוק האם העם היהודי למד את הלקח שהתחנן בפניו משה רבינו לזכור: "וזכרת את ה א-לוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות החיל", אני חושש שהתשובה לשאלה זו איננה חיובית. כשעמדתי במפגן חיל האוויר על שפת החוף בתל אביב והתבוננתי בספינת הדגל של חיל האוויר, מטוס הF-15I, מבצע להטוטים מרשימים לא יכולתי להתעלם מרחשי הקהל: "עכשיו נראה את האיראנים, מה הם יעשו נגד מטוס שכזה!".
אכן, חשבתי בציניות, בזכות העובדה שלעם היהודי יש מטוס עם שני מנועים שיודע לעוף גם בזווית של כהה ולא רק בזווית חדה אנחנו מוגנים. מזל. כנראה שאין לכך קשר לרוח משותפת שהתגברה על כל הקשיים הריאלים, כנראה שאין לכך קשר להתעוררות על טבעית אשר קראה דרור לכל יהודי העולם לנוע לארץ ישראל. וכי מהו חזון הנביאים שהחזיק אותנו אלפי שנים אל מול עוצמתו של הישראלי שאיננו מסוגל להגן על אשקלון, עיר ואם בישראל, ביום עצמאותה השישים?! נכלמתי.
את בוש דוקא אהבתי
גולת הכותרת של פסטיבל הבושה התרחש בעת ביקור בוש בישראל. בעת ביקור זה התברר כי מנהיגי ישראל דווקא יודעים להוקיר תודה, לא לבורא עולם כי אם למנהיגה של ארצות הברית. אכן, לנשיא בוש מגיעים כל התשבחות על הסיוע האין סופי שהוא מגיש לישראל, אבל ארצות הברית איננה מקור כוחנו. לא היא הגשימה את חזונות של העם יהודי, בניגוד לדברי מנהיגי ישראל. בכל הנאומים, והשתדלתי לעקוב, נכיר היה שמנהיגי ישראל רואים את הצלחתנו להקים מדינה בשני מוקדים: הראשון הוא בעצמם, השני הוא בחסות האמריקנית.
מנהיגי ישראל, עד כמה עיוורים תוכלו להמשיך להיות? לא לחינם כל ההישגים שתיארתם מתייחסים להקמת המדינה, למעט ההיי טק לא תיארתם דבר אחד חיובי שהתרחש בעשרים השנים האחרונות. האמת היא שיצרתם חברה של עריצים, חברה שבה לאלה החושבים שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" אין מקום בטכסים ממלכתיים.
לעומתכם, דווקא את נאומיו של בוש אהבתי. הוא דאג להזכיר בכל פעם את מקומו של התנ"ך ובורא עולם בהצלחות הציונות ובכלל הציג תפיסה שאיננה מתחנפת ורואה בידידות עם ישראל ערך אמריקני ולא התחנפות מבזה.
בניסיון העלוב להמשיך ולהתחנף אל מול הציבור האמריקני עסקו מנהיגי ישראל רבות במורשת התנ"ך, זאת כבר לא יכולתי לשאת. כמות פרקי הנבואה שהצליחו ראשי הממשל שלנו לבזות ולחלל במשך ימים כה מועטים מדהימה אפילו את אזנו האמריקנית של הנשיא בוש. עד מתי תמשיכו להישען על אמריקה, "משענת קנה רצוץ", ולא על הקב"ה?
הבה נשאל עצמנו שאלה, האם יש קשר בין מצבה הדיפלומטי העגום של ישראל לבין ראייתנו את עצמנו כמדינה החמישים ואחת של ארה"ב? כאשר מדינת ישראל תופסת את עצמה כמדינה נטולת חוט שידרה עצמאי, כמדינה שאין לה מה לתרום לסכסוכים הבין לאומיים וככזו שכל כוחה מושתת על ארה"ב, היא יוצרת סחף דיפלומטי הפוך. שאר מדינות העולם רואות לנגד עיניהם מדינה שאיננה מצויה על ציר המדינות הנורמטיבי, ולכן הם מתנגדות אליה. יהודי ארה"ב רואים כי דווקא הם המגנים על ישראל ולא להיפך, ושוקלים מחדש את עמדותיהם הציוניות. אין זה מפליא כי כנס הנשיא הצטיין בהיעדרותה של האליטה היהודית העולמית.
ביום העצמאות השישים לישראל חשתי תחושה מעורבת. גאווה על ראשית צמיחת גאולתנו והופעתה המחודשת של גאולת ישראל בארץ ישראל, ובושה מחברה של כפויי טובה לבורא עולם. החילונים אשר התעלמו מנפלאות א-ל, והדתיים המתחבאים בבתי מדרשותיהם ומתעלמים מחילול שמו. הזלזול בבורא עולם והעריצות הקולקטיבית היא מנת חלקם של כולם, דתיים כחילונים. וביום העצמאות אני מבקש רק בקשה אחת מבורא עולם: "סלח לנו".