מה לא אמרו עליהם? נודניקים, סחטנים, התאהבו במאבק לשם מאבק, אלימים, מעודדים אלימות, מסיתים את הנוער, מסכנים את ההתיישבות, מהמרים, חצופים, קיצונים, קנאים. כל הביטויים האלה, ויש עוד, נאמרו בחודשים האחרונים כלפי מתיישבי עמונה, לא מפיהם של יריב אופנהיימר או יולי נובק. בשמאל הקיצוני התמקדו בעיקר ב'גזלני קרקעות'. כל הביטויים ברשימה למעלה הגיעו מאנשי ההתיישבות, מאוהבי ארץ ישראל.
את אופנהיימר ומיכאל ספרד עם טיעוני גזילת הקרקע אפשר היה לדפדף בקלות. ההחלשה האמיתית הגיעה מהגב. מרבנים, מעיתונאים, ממנהיגי ההתיישבות, מפוליטיקאים מלב ליבו של הימין והציונות הדתית. באורח פלא קבוצה לא קטנה בכלל מאותם עיתונאים וראשי התיישבות הגיעה דווקא מהשכנים הכי קרובים שלהם ביישוב עופרה. זו הייתה רק אחת החזיתות של תושבי עמונה ומטה המאבק. ובאורח מעורר השתאות הם התעלמו מכולם.
ביום שני האחרון נסעתי לעמונה לביתם של משפחת ניזרי. יהוידע, המכונה יויו, היה צרוד ומקורר. השבועות האחרונים של המאבק לא עשו לו טוב מבחינה בריאותית, אבל הוא נשאר עם חיוך רחב: "ביום שישי בערב כשהיינו בטוחים שבמוצ"ש מגיעים לפנות אותנו, שברתי גם את האצבע ברגל. ישנו פה איזה מאה איש. לא הייתה חתיכת רצפה שלא היה עליה איזה שק"ש כולל בחדר השינה שלנו. קמתי באמצע הלילה לשירותים וכדי לא לדרוך למישהו על הראש הבאתי איזו קפיצה ותקעתי את האצבע בארון. אני זוכר שהסתכלתי לשמיים ואמרתי לו: 'אתה רציני איתי?! ערב פינוי ואתה דופק לי את האצבע ברגל'?"
את יויו אני מכיר מהימים שערכתי את עלון 'מעייני הישועה'. הוא היה אז מנהל פעילות ארצית של התנועה ויד ימינו של אביחי בוארון. הקשר ביניהם נשאר הדוק גם במאבק על עמונה. עוד קודם הוא ורעייתו תמר, ניהלו את ה'בית היהודי' בהודו. אירוח של כמויות לא נורמאליות של אורחים לשבת, זו מיומנות שהוא רכש כבר שם. עוד לפני שהגעתי סימסתי לו שאם נשאר לו קפה וכוח אחרי הימים האחרונים אשמח להגיע. לשמחתי הוא מזמין. "אתה בטוח?", אני שואל בפולנית מדוברת, "נשאר לך עוד עצבים לראות מישהו?". והוא עונה: "נהיה משעמם, כולם הלכו...".
כשאני שואל אותו על הטענות שאביחי, ששנינו מכירים, הוא איש כוחני הוא עונה: "אולי החזות שלו מטעה. אביחי הוא ישר ויודע מה האמת שלו. הוא לא איזה אשכנזי שמנהל מו"מ מעמדת מסכנות. יכול להיות שזה מה שצריך. אביחי הוא איש שאני מאוד מעריך גם בנחישות שלו מול בנט, נתניהו והפוליטיקאים האחרים".
את הטענות שבוארון הוא דיקטטור ועושה מה שהוא רוצה יויו מבטל: "אביחי כל הזמן מתייעץ. שואל את התושבים. הרי הייתה הצבעה על כל שלב, גם במתווה הראשון וגם בשני. הוא סוחב על עצמו משא לא פשוט. הבן אדם לא עוצר לרגע. הוא כבר חודשים לא מגיע למקום העבודה שלו ומנסה ונפגש עם כולם ומשכנע ויושב לפגישות בלתי נגמרות. הוא עומד בחזית ומשלם על זה מחיר בכל המובנים".
ההתבטאויות שהגיעו מעופרה על גבי העיתונים או בתדרוכים לתקשורת פגעו בהם. אבל לפחות יויו לא מוכן לעסוק בזה יותר מדי. בזמן שהוא מדבר נזכרתי בשיעור ששמעתי פעם על "הנעלבין ואינם עולבין". כדי להגיע למדרגה הזו התנאי הוא שצריך להיעלב באמת ורק אז לא להחזיר. הם לא הוציאו הודעות לתקשורת ולא מאמרי תגובה. הם התעלמו מרעשי הרקע, ספגו והמשיכו הלאה.
הבית של יויו מספר את הסיפור של השבוע האחרון וזה שלפניו. בצד אחד של הסלון קופסת קרטון של 'השבת אבידה' עם עשרות שק"שים, שמיכות ובגדים שנשכחו שם. תמר רעייתו מספרת שנשארו שם גם כמות בלתי מבוטלת של מטענים לסלולארי. אחת מבנותיו יחד עם חברה שוטפות את הבית בפעם המי יודע כמה. הבית חמים ונעים וצובט בלב כשמסתכלים על כל פינה בבית ומבינים שכך או אחרת, בשלב מסוים כל זה ייהרס.
מלבד ההתמודדות במאבק עצמו החזית שמטרידה ביותר את האבות והאמהות בעמונה הם בני הנוער. הם לא הקלו עליהם את ההחלטה. אחרי ההחלטה הראשונה לא לקבל את המתווה שהוצע להם, עוד לפני שהוציאו את ההודעה לתקשורת כינסו את בני הנוער והודיעו להם "ההורים שלכם החליטו לא לקבל את המתווה". מחיאות הכפיים והשמחה של בני הנוער רק מסבירים את הפער בתגובה לאחר קבלת המתווה ביום ראשון.
"אחי, הם גמרו עלינו. יש לנו קבוצת ווטאספ יחד עם הנוער. אחרי ההחלטה לקבל את המתווה הם עזבו את הקבוצה בהפגנתיות אחד אחרי השני. הם כעסו עלינו מאוד". כשאני שואל אותו מה באמת הסיבה שקיבלו את המתווה השני הוא אומר: "אנחנו נשארים על ההר. יש יותר ביטחון שנעבור מדלת לדלת. יש מורכבויות ואחריות שבני נוער לא תמיד מבינים". הנוער של עמונה נשאר מבולבל וכועס. נראה שעם כל ההתמודדויות מול בג"ץ ומשרד ראש הממשלה, החלק שיהיה למשפחות בעמונה הכי קשה להתמודד איתו יהיה לשקם את הפגיעה ואת האמון של הנוער
אחת הבנות של יויו עדיין פגועה מאוד. כשהיא שומעת את אביה היא מתערבת ואומרת לו: "אבל למה לא הודעתם לנו קודם, למה אני צריכה לשמוע על זה בווטסאפ"? הוא מנסה להסביר לה שבגלל שבפעם השנייה הם התכנסו בעופרה ועד שקראו להם לבוא זה כבר יצא החוצה. ההסברים של המבוגרים לא מניחים את דעתם. הם היו מוכנים לגור מתחת לכיפת השמיים. האחריות ל'יום שאחרי' פחות נוגעת להם. בשלב מסוים יויו כאילו 'גוער' בה בבדיחות ובחיוך: "מה אתם מתערבים בכלל, זה הבית שלי. אני בניתי אותו, מה זה העסק שלך בכלל" ומחבק אותה.
מה יקרה, אני שואל, אם המתווה ייכשל, תצליחו להחזיר לפה את כל האלפים? "המאה שהיו אצלי בבית יחזרו. יש קבוצת ווטאספ שהם פתחו ושם הם כל הזמן מחכים שנזמין אותם שוב. קרה פה משהו. היו פה עוצמות אדירות שאי אפשר להסביר".
[embed]
אחרי שעתיים יויו מלווה אותי לרכב. הקור המפורסם של עמונה מכה שוב אחרי החמימות של האח הבוערת בבית. מחוץ לביתו של יויו עשרות עצי גפן ששתל שם ומהם הוא מכין יין. הוא עדיין לא יודע איך יעביר אותם, אם בכלל, למקום אחר.
אחרי שאני מתחיל לנסוע הראש מלא מחשבות על השיחה. על הניסיונות שהם עומדים בהם, על ההכרח להחליט בין אופציה רעה לאופציה גרועה. על השיעור באמונה שהם לימדו את כולם. על האכזבה מצד אלו ששיבחו אותם אתמול על המאבק ועל אמירת ה'לא' למתווה הראשון, ומחיאות הכפיים והתשבחות מאלו שאתמול שלחו בהם חיצים על עקשנותם להתמיד ולהחזיק בהר ולא לנהל מו"מ על ארץ ישראל. בסוף, אלו ואלו חוזרים לביתם בסוף יום, ותושבי עמונה עומדים וצריכים לבנות את ביתם מחדש. להתחיל אחרי 20 שנה מנקודת ההתחלה. ובעיקר לעמוד מול בני הנוער שלהם שעומדים, ובעיניים תמימות ומלאות דמעות שואלים 'למה'?