על אמריקה, פוטבול, יום כיפור וישראל

כל מי שמכיר קצת אמריקאים יודע איזה חשיבות הם מייחסים לפוטבול, אם יש נקודה אחת בה מאוחדת הקהילה היהודית-אמריקאית כולה, מרפורמים ועד אורתודוקסים היא האהבה לפוטבול.

פוטבול הוא אמנם תחביב תמים יחסית, על פניו לא אמורה להיות שום התנגשות בינו לבין הדת. יחד עם זאת יום אחד בשנה גויס באופן מסורתי כדי להדגיש את הניגוד הזה שהוא למעשה המתח בין העולם החילוני-אמריקאי לעולם היהודי-מסורתי.

במשך השנים נוצר ז'אנר שלם של סרטי עלאק-דרמה סביב הנושא. הגיבור הוא בדרך כלל יהודי תלמיד מכללה מצטיין שמשחק בקבוצת הפוטבול, המשחק הגורלי נקבע ליום כיפור. אם הבמאי רצה להיות יצירתי במיוחד היהודי המסכן הוא גם מרושש והמלגה שלו תלויה במשחק הזה, אם הוא רצה להגדיל את מספר הצופים הוא גם היה מסדר לו רומן עם גויה יפהפיה וצהובת שיער.

איך זה נגמר? בהוליווד כמו בהוליווד אוהבים סוף טוב ועל-כן בדרך כלל מופיע פיתרון שבשפה המכובסת קוראים לו "דאוס אקס מכינה" (האל מן המכונה). המושג לקוח מהתיאטרון היווני, הוא מסמל מצב בו כדי להתיר את הסיבוך שבטרגדיה מופיע שחקן המועלה אל גג התפאורה באמצעות מכונה ומשם כשהוא משחק תפקיד של אחד האלים הוא פותר את הבעיות. אם תרצו תרגום לסרטים הוליוודים, אתם יכולים לדמיין מצב בו לפתע נופל על מאמן הקבוצה היריבה פסנתר משמיים ונאלצים לדחות את המשחק. במקרים פחות פתטיים מתגלה שהמשחק אמור להתחיל חצי שעה אחרי צאת הצום.

על-אף שזכורים לי כמה מקרים בהם היהודי אכן משחק ביום-כיפורים, גם אם זה כולל איזה שילוב הזוי בין כל-נדרי וריצה אחרי עשר דקות במגרש, נדמה לי (ויכול להיות שאני טועה) שאין ולו סרט אחד בו בוחר היהודי המסכן פשוט להישאר בבית הכנסת ומוותר על המשחק.

צדיקים. שחקני הניו יורק ג'טס בפעולה (צילום: Anskykids)

והנה מי שפתח ערב יום הכיפורים את אחד מאתרי החדשות יכל לקרוא חדשה מפתיעה: הניו יורק ג'טס החליטו להקדים את המשחק שלהם כדי לא לפגוע בקדושת יום הכיפורים. הנה ממש ככה, באוושת רצון טוב נפתר המשבר שמטפחים בהוליווד כבר שנים. כן, שמעתם נכון - לא איומים, לא מרד צרכנים ולא פנייה לקונגרס - רצון טוב. בוא לא נשלה את עצמנו, זה בכל זאת רצון טוב שיש בו הרבה אינטרס כלכלי, אבל בכל זאת כמה מקסים, כמה נחמד.

כשחשבתי על כל הדברים האלו, ערב יום כיפור, לא יכולתי שלא להעתיק את הסיטואציה לעולם מקביל, לישראל. במהלך השנה הסעירה את המדינה בקשתו הכל כך תמימה ומובנת מאליה של הסייף הצעיר יובל פרייליך. יובל (סה"כ 13) שהוא שומר מצוות ביקש לא להתחרות בשבת. בשביל לקבל את ה"פריבילגיה" הזו היה צריך לכנס הרכב של שופטי בג"ץ.

אבל סייף, בין אם נאהב זאת או לא, הוא לא בדיוק בבת-עינם של מרבית הישראלים. בכל פעם שעלתה בארץ דרישה להעביר אירועים מהותיים משבת ליום חול עלתה אוטומטית הטענה של כפייה דתית- משחקי הכדורגל, השידור של "ארץ נהדרת" ועוד. גם היום בלא מעט מקרים תוכלו להיתקל בפרהסיה ציבורית שנוגדת בעזות ובלי צורך ממשי או היגיון את הרעיון של ישראל כמדינה יהודית. פסטיבל הסרטים של חיפה למשל הולך להיפתח באירוע גדול בשבת, הוא רק ממשיך בהקשר הזה את המסורת של כמעט כל התיאטראות הישראלים. בהקשר אחר אברי גלעד העלה את סוגיית האוכל הכשר- בתכניות בישול ועוד יותר מכך בתוכניות רעליטי (הטעות מכוונת), האם זה הכרחי, האם זה נצרך?

כעת תרשו לי לחזור לאמריקאים, ולמנטרה- מעט רצון טוב. לפעמים כל מה שצריך הוא זה והדברים האחרים נפתרים מאליהם. אבל בישראל, מהרגע שהתחלנו לדבר במונחים של אנחנו ואתם כבר אין רצון ואין טוב. נוהגים הרבה לדבר על הימים שבין ראש השנה ליום כיפור כימים של חשבון נפש ותיקון, סוכות שמגיע מייד אחריהם הוא קודם כל חג של העם, של הביחד, של ההקהל, האם אפשר לקוות אם כן למעט רצון טוב?

ועוד נקודה למחשבה:

היהודים הם כידוע מיעוט בארצות-הברית, מיעוט קטן אפילו. אנחנו אוהבים לבקר את האמריקאים, אבל האם יש לנו רבע מהרצון הטוב שלהם כלפי המיעוטים שבקרבנו? אתם יכולים להירגע, באסלאם אין אף יום שאסור טוטאלית במלאכה, אבל האם היינו מוכנים בהקשר כזה למחווה של מעט רצון טוב?