"והעוים היושבים בחצרים עד עזה
כפתורים... השמידום וישבו תחתם" (ב,כג)
חיילינו מתמודדים עם האויב העזתי כבר מספר שבועות. אינני יודע מה יהיה מצב המערכה בעת קריאת השורות, רק אחת אדע: האויב העזתי חי וקיים, ויבעט.
מנהרת צפעוני
ה"עוים" בפסוקנו "היושבים בחצרים עד עזה" מכונים ברמב"ן על אתר 'נחשים' (עויא=חויא=נחש) "על שם 'חור פתן ומאורת צפעוני' (ישעיה יא ח), כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים, כמו 'הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם' (איוב כו,ה), 'וארץ רפאים תפיל (ישעיה כו,יט)... שהנחש שוכן בחורי עפר". האויב העזתי מתחפר כנחש במאורת-מנהרת צפעוני, וזומם "ארץ רפאים להפיל", וכנחש "לנשוך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור" (עפ"י בראשית מט,יז).
במבט מן המקורות, ולא רק מתאי הטייסים, ניכר כי עזה היא חומה קשה לפיצוח. בששה פסוקים מופיע הביטוי 'עד עזה'. כך באזכור הראשון בתורה ("ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה"; בראשית י,יט); כך באזכור השני (בפרשתנו); כך בשלישי ("ויכם יהושע מקדש ברנע ועד עזה"; יהושע י,מא) ובשלשה פסוקים נוספים. מלכות שלמה רחבת הידים מתוארת "כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מל"א ה,ד). ביטוי זה משרה אוירה של 'עד ולא עד בכלל', של גבול, מחסום, חומה בצורה, בריקדה. עוד נוסיף כי ה'עַד' טמון ב'עזה', שהרי ד' וז' הן אותיות חליפיות, כידוע.
עזות חצופה
ברם, האיפיון העיקרי של עזה טמון במילה עצמה, ב'עזות', שפירושה עקשנות תקיפה, עזות-מצח, עזות-פנים ועמידות חצופה ובלתי מתפשרת. כח העזה זה ניזון מכוחו של הסטרא אחרה, סמאל. השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מכוון כנגד כוחו של השטן, כדברי הרמב"ן בפירושו לתורה 'על דרך הסוד' בכוחו של סמאל=השטן, ובעזותו העזאזלית. רבנו בחיי (עה"ת שם) מתמצת בשלש מלים: "עזאזל - כח חזק". עזוז מעין זה נרמז בפסוקה של תורה, במלחמת משה בסיחון: "ויכהו [את סיחון] ישראל לפי חרב... עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" (במדבר כא,כד). מהי עזותו ועמידותו של "גבול בני עמון" כנגד משה וישראל? תשובת חז"ל מובאת ברש"י: "מהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם אל תצורם". הוי אומר: עזותם של אומות העולם כנגד ישראל היא לעתים כח רוחני; עזות מצח של שריהם של עשו, ישמעאל ועזה.
גם מרגלי משה, אשר בגינם מגלגלים חובה וחורבנות ליום חייב, לתשעה באב, השתמשו בביטוי: "אפס כי עז העם" (במדבר יג,כח). ופירש הנצי"ב (העמק-דבר): "'עז' אינו במשמע חזק אלא חצוף, כלשון עז כנמר". עזות הנמר לקוחה מן המשנה באבות (ה,כ), אך נעדיף את דימוי הפסוק בישעיה (נו,יא) "והכלבים עזי נפש", המשתלב היטב עם מאמר חז"ל: "ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות [ותרנגול בעופות]" (ביצה כה,ב). והעיר המהרש"א: "כלב עז שבחיות לא לענין גבורה, דכמה חיות גבורים יותר, אלא עזותן שלא ישובו מפני כל, ומעיזין פניהם". דימוי כלבי זה עולה גם מתוך הביטוי הקבלי "כלבי דחציפין", ובעל שם-משמואל (פר' ויקרא) שייך את חוצפת הכלבים לעמלק, שכולו העזה חצופה ומצח נחושה כנגד עם ישראל.
דרושה עזות ממלכתית
עזות 'סטרא-אחרא'ית זו תיבלם רק ע"י עזות נגדית, עזותם של ישראל "עזין שבאומות" (כמצוטט לעיל). את חומתה הבצורה של עזה יכול לקעקע רק שמשון העז כארי, בהעזתו ("מעז[ה] יצא מתוק") להבלע בינות לפלשתים ולעקר כוחם מבפנים (על דרכו השמשונית היחודית, המיסטית, ראו בהרחבה בספרי 'שופטים בגובה חז"ל'). שמשון "בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון" (שופטים טז,ג).
לכשתמצי, רמז אלקי בדבר; העזות כנגד עזה נמצאת בידי מלכות ישראל, אשר צמחה בחברון, ערש המלכות. "ואין עז אלא מלכות, דכתיב: "ויתן עוז למלכו" (שמא" ב,י) ועוז מלך משפט אהב (תהילים צט,ד). (בר"ר רבה צט).
דרושה העזה ממלכתית, כזו שלא חתה מפני כל, גם לא מפני אומות העולם ולא מפני 'מה יאמרו בתקשורת'...
[הרחבת דברים על 'עזותה של עזה' - בספרי 'אתרי סגולה בגובה חז"ל'; על שמשון מפיל האיצטדיון העזתי גם על עצמו כדי להוציא מ'עזה מתוק' - בספרי 'שופטים בגובה חז"ל']
(נכתב במוצ"ש מסעי)