פרשת משפטים עוסקת רבות במצוות ואיסורים שבין אדם לחברו. הלכות חושן-משפט רבות משוקעות בה, מסכתות שלמות בש"ס סובבות אודותיה, ואוקיינוס דיני ממונות קיים בספרות ההלכה לדורותיה. בפרשתנו נמצא שפע של הלכות נזיקין, מלוה ולווה, דיינים והתנהלותם וכיו"ב. מאידך, דומה כי בתורה כולה הלכות עובד ומעביד מצומצמות ביותר. האיסור הבולט הוא 'הלנת שכר' וזה כמעט הכל, מעבר לאיסור הכוללני "לא תעשוק" (ו... רשות לפועל לאכול תוך כדי הקטיף).
אכן, הלכות עבד ואמה עבריים (הפותחים את פרשתנו) ניצבות כמגדלור השופך אור מוסרי על מגרש זה. "אין אמה העבריה נוהגת, ולא עבד עברי נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג" (רמב"ם עבדים א,י) ולא בימינו. מכל מקום התיאור החז"לי, כמצוטט מהרמב"ם בראש המדור, מלמד על תנאי עבודה פנטסטיים הניתנים לעבד מאת אדונו. מצווה המשלימה הטבות אלו היא חובת ההענקה ("וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך"; דברים טו,יג-יד), ויש לראות בה מקור מן התורה לפיצויי פיטורין. אמנם ההלכה אמורה רק בעבד, ולא בעובד שכיר, אך ניתן לשאוב ממנה השראה וקריאת-כיוון.
ועדין תמה אני מדוע מיעטה תורה בהלכות עבודה? גם אם בסופו של דבר מדובר בחוזים ובהסכמים בין שני צדדים, ו"כל המתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים", עדין חסרים אנו עוגנים להשראה ולקריאות-כיוון תורניות בקשר לתנאים סוציאליים, שיויוניות וכד'.
אכן, המשנה, הש"ס, הפוסקים, השולחן ערוך וספרות השו"ת לדורותיה משופעים בהלכות פועלים, שוכרים, אומנין ואפילו קבלנים, אך דומה שהכלל "הכל כמנהג המדינה" הוא הדומיננטי הלכה למעשה. דייני ממונות רואים בדרך כלל בחוקי עבודה (וי"א גם בפסיקות בתי המשפט) תקנות ציבור ו'דינא דמלכותא' המחייבים גם הלכתית.
משכך, קשה להצביע על 'דעת תורה הלכתית' בקשר לסוגיית עובדי קבלן המרחפת לאחרונה בחלל עולמנו, ויש מקום להתייחסות מוסרית-כלכלית בלבד. [פטור בלא כלום אי אפשר, לכן אפנה לקבצי 'תחומין', החובקים את כל פינות החיים. בכרך כ"ו (תשס"ו) התפרסם מאמר של הרב אורי סדן על 'העסקת עובדים ע"י חברת כח אדם'].
בעית עובדי קבלן - מוסרית, חברתית או כלכלית?
אינני רואה פגם עקרוני או מוסרי בכך שמעסיק ירכוש שירותי עבודה מחברת כח אדם. אכן, בעיה חברתית קשה קיימת כאשר תפקידים זהים מתבצעים במקביל ע"י עובדי המעסיק ועובדי קבלן, ויש ביניהם פער גדול בתנאי השכר. הבעיה החברתית מתעצמת שבעתיים כאשר השיטה הופכת לנפוצה ביותר. יודעי דבר טוענים כי בישראל כיום מועסקים 400,000 עובדי קבלן, כאשר המעסיק הענק היא המדינה ורשויות ציבוריות גדולות. למיטב ידיעתי בישראל קיימת חקיקה מתקדמת למדי בסוגיא זו. למשל, תשעה חדשי עבודה אצל אותו מעסיק הופכים את העובד לקבוע; שכר המינימום מחייב גם חברות כח אדם; וכן תנאי סוציאליים, ביטוח וחופשות. הבעיה המרכזית היא אכיפה, פיגורי תשלומים ובעיקר - שכר ירוד בהסכמה.
בעיני, מוקד הנושא איננו במישורים המוסריים והחברתיים, אלא במגרש הכלכלי. אי אפשר להתעלם מהיתרון העיקרי של המעסיקים: זמינות עובדים לפי צרכים משתנים ללא מתן קביעות. אלו הן דרישות שוק העבודה, ואי אפשר לכפות על מעסיק כלכלי או מוסדי-מתוקצב לייצר מקומות עבודה מלאכותיים, או להחזיק עובדים שאין לו צורך בהם.
אם הבעיה היא כלכלית אזי הפתרון המרכזי צריך להימצא במישור זה. ה'נשק' העיקרי כנגד תופעת עבדי-קבלן צריך להיות שלא ישתלם לרכוש שירותי כח אדם בקביעות. רכישת שירות כזה תהיה אפשרית אך תעלה לא פחות מהעסקה ישירה, ואולי מעט יותר. דרך פשוטה לכך הוא מיסוי ישיר (קנס) שיוטל על המעסיק. ועדין איני יודע איזה קנס ניתן להטיל על הממשלה עצמה, כאשר קופת הקנס עצמה היא... אוצר הממשלה. אולי הכוונת הכסף ליצירת מקומות עבודה.
באחת, התמעטות עובדי/עבדי קבלן תתממש רק אם לא ישתלם לכיס המעסיקים. או-אז גם המצפון החברתי והמוסרי יתעוררו.
המאמר יתפרסם בשבת הקרובה בעלון "שבת בשבתו"