אחרי שאחד מראשי הישיבות הידועות כינה ציבור דתי גדול בכינוי "ניאו-רפורמים", הגיע עתה הרב שלמה אבינר ובחר להקל עם ציבור זה, ולהסתפק בהגדרה ניאו-קונסרבטיבים. סביר יותר שהרב אבינר לא ביקש להטות כלפי חסד, אלא הבין שהתואר "ניאו רפורמים" הנו מופרך בעליל ומקומם ביותר, ולכן העדיף להשתמש בתואר מרוכך משהו שעשוי לשכנע יותר. אני הקטן, הרוחש חיבה והערכה לרב אבינר על זכויותיו הרבות, לא השתכנעתי.
לא השתכנעתי שיהודים שומרי תורה ומצוות, שגישתם לנושאים מסוימים שונה מזו של הרב אבינר, הם כופרים שאינם מאמינים בעיקרי האמונה כדברי הפתיחה של הכותב. לא השתכנעתי שאדם הסבור שיש להעניק תעודות כשרות למסעדה שיש בה השגחת כשרות אך פתוחה בשבת הוא ניאו-קונסרבטיבי. לא השתכנעתי שמי שדוגל בכך שנשים ישאו בתפקידים ציבוריים מאמין כי "הרכיב האלהי מותנה על ידי הרכיב האנושי".
הרב אבינר מתאר את אותם יהודים שומרי מצוות כחוליית המשך בשלשלת הכופרים של כל הדורות. לדבריו: "בכל דור ודור יצר הכפירה מתחדש, ובכל דור ודור קמים להם לא-מאמינים מסוג חדש, עדת קורח, נוצרים, צדוקים, קראים ועוד ועוד". בהמשך לאלה קמו לדבריו הרפורמים, הקונסרבטיבים. ועתה הניאו-קונסרבטיבים. שיטה זו של הדבקת תוויות שליליות לאנשים, והשוואתם לקבוצות מסוכנות מן העבר, חוטאת לאמת וחוטאת חטא גדול שבין אדם לחברו. דרך זו שבה רבנים מנכסים לעצמם מונופול בלעדי על דעות תורניות, מגבשים קו מסוים, וכל מי שמחוץ לקו שלהם מתויג כאויב הדת, היא גישה המרחיקה מתורה וממעיטה שלום בעולם.
לגופה של ההשוואה לנאו-קונסרבטיבים, הרב אבינר מטעה את קוראיו לחשוב שהתנועה הקונסרבטיבית החלה בדיוק כמו הדתיים המודרניים של ימינו. הלכו אנשים שומרי תורה וביקשו להם התאמות לרוח הזמן, והחלו לעשות בהלכה "שינויים מודרגים" כלשונו, עד שיצאה תנועה חדשה שסטתה כליל ממחויבות להלכה. דא עקא, שאין כל דמיון בין הנדון לראיה. התנועה הקונסרבטיבית לא יצאה מתוך העולם האורתודוקסי אלא מתוך התנועה הרפורמית. זכריה פרנקל פרש בשנת 1854 מהתנועה הרפורמית, לאחר שזו הרחיקה לכת יותר מדי לטעמו. התנועה הקונסרבטיבית, החל מראשיתה באירופה ועבור בהמשך התפתחותה בארה"ב, צירפה אליה עוד ועוד יהודים שלא ינקו מעולמה של תורה, אלא גדלו בתוך העולם הנוכרי ותרבותו. ההתמודדות הרוחנית הקשה והתובענית בתוככי החברה והתרבות האירופאים והאמריקאים, כמו גם התחרות עם הזרם הרפורמי הביאו לכך שרוב מניינם ובניינם של חברי התנועה הקונסרבטיבית רחוקים משמירת ההלכה.
שונה המצב בתכלית בנוגע ליהודים עליהם מדבר הרב אבינר. כאן מדובר באנשים שהם בשר מבשרה של החברה הדתית האורתודוקסית. הם גדלו במשפחות דתיות, התחנכו במוסדות דתיים מקובלים, ואליהם הם אף שולחים את ילדיהם. יהודים אלה מקיימים אורח חיים של שמירת מצוות, והם חיים בתוככי ההוויה הישראלית הדתית. הרב אבינר קורא להולכים בדרכו להתנהג כחרדים ולגנות את הדתיים המודרניים, שכן לדעתו אם "נרדם בשמירה", הללו יכפפו את ההלכה כליל לשינויי החברה בדומה לקונסרבטיבים. טענה זו יש בה הגזמה רבה והכפשה של ציבור גדול.
לאורך המאמר כולו יודע הרב אבינר לקבוע בוודאות מהם המניעים והמטרות של הדתיים המודרניים, ובהתאם לכך הוא פוסל אותם מכל וכל. יומרה זו של ידיעת מניעיו ומטרותיו של בר הפלוגתא נעשית על ידי הרב אבינר באופן שיטתי, כאשר בכך הוא יכול לפסול דרכם של אחרים, מבלי שיידרש לדיון בגופם של עניינים שעומדים על הפרק. כך, לדוגמה שלל הרב אבינר קריאת מגילה של נשים מפני שהמניע שלהם הוא תרעומת על המצוות (הצפה כ"ח שבט תשס"ד), וכך כינה את רבני 'בית הלל' בכינוי "רבנים פופוליסטים", שכל כוונתם לשאת חן בעיני קהלם ("המדריך לרב הפופוליסט", "כיפה", כ' שבט תשע"ג). ואני עומד ותוהה: מניין לבשר ודם היכולת לפשפש במניעיו של הזולת?! האם יש מונופול על מעשים לשם שמים המצוי באופן בלעדי בידי הרבנים הדוגלים בשמרנות כשיטתית? כל המכיר קבוצות נשים הקוראות מגילה יודע עד כמה הן רחוקות ממניעי התרעומת, וכל המכיר מקרוב רבנים מ'בית הלל' יודע שלעתים קרובות הם משלמים מחיר משמעותי בגין נאמנותם ליושרה התורנית שלהם, במקום שילכו עם הזרם הרבני המקובל.
על מנת להשחיר פניהם של הדתיים המודרניים צירף הרב אבינר מספר דוגמאות שונות מהותית זו מזו, וניסח אותן בהקצנה חריפה. הללו רוצים לדבריו "גיור בלי מצוות, ערבוב גברים ונשים למחצה לשליש ולרביע בבית-כנסת ובכלל, כשרות בלי שבת, מתן לגיטימציה למשכב זכור, נישואי תערובת ושאר פסולי חיתון, בגדים לא צנועים, הריון בלי נישואים, הנהגה ציבורית נשית" ועוד. הדברים מנוסחים כרשימת חיסול היהדות, ואך טבעי הוא שכל לב יהודי מאמין ירתח למקרא הרשימה הזו. אולם יש פער עצום בין הצגת הנושאים הללו ובין המציאות. במציאות מדובר במחלוקות לגיטימיות בשאלות הבאות: האם לנוכח הימצאותם של קרוב לארבע מאות אלף לא-יהודים במדינת ישראל, עלינו להחמיר בדיני גיור, ובכך לתת יד לנישואי תערובת רבים בישראל, או להתבסס על הגישות ההלכתיות המקלות? האם העולים הלא-יהודים מחבר העמים, שהם מזרע ישראל ומשתייכים בזהותם, בתודעתם ואף במסירותם לעם ישראל, דינם כסתם גוי הבא להתגייר או שיש למצות את האפשרויות ההלכתיות להכניסם תחת כנפי השכינה?
באשר למניינים הנקראים בטעות שוויוניים - האם עדיף שיימשך המצב בו נשים יכולות למצות את כישוריהן ולממש עצמן בכל תחום, ואילו בתחום הדתי היא תהיינה מודרות כליל מכל פעילות ציבורית? האם השתלבות נשים בעשייה בתורה ובמצוות משרתת רק את הפמיניזם, או שהיא גם חיונית ביותר עבור היהדות עצמה? ודוק: המניינים בהם מדובר רחוקים מלהיות שוויוניים באמת, משום שהם מתקיימים מתוך מאמץ רב לשמור על ההלכה, ומתוך וויתור גדול של נשים ליטול חלק שווה בתפילות. בארה"ב מקובל לקרוא להם מניינים שיתופיים, כיוון שהמשתתפים בהם מעדיפים את הנאמנות להלכה על פני מימוש הערך הליברלי של שוויון לנשים.
כשרות בלי שבת - האם רצוי שמסעדות ובתי קפה בכל רחבי הארץ יהיו לא כשרים בכל ימות השנה, או עדיף להעניק להם כשרות לכל ימות השבוע למעט שבת?
לגיטימציה למשכב זכור - האמנם יש יהודי אורתודוכסי שנותן לגיטימציה? השאלה שעל הפרק היא: האם יש לגלות יחס בלתי מתחשב בבעל נטייה זו, ובכך לדחות אבן אחר הנופל ולהדיר אותו מעולם המצוות, או שיש לגלות הבנה למצוקתו ולקשייו, ובכך לאפשר לו לתפקד בחברה הדתית ולהמשיך באורח חיים של תורה ומצוות?
נישואי תערובת ושאר פסולי חיתון - במחילת כבוד תורתו אינני יודע במה המדובר, ואיך אלה נכנסו למאמר? שמא טעות סופר היא זו.
בגדים לא צנועים - אין ספק שההלכה מחייבת צניעות, אבל הצניעות מחייבת להבין שלא כל לבוש שאינו עומד בקריטריונים ובמדידות המופיעים בספרי הרב אבינר הם בגדר לבוש לא צנוע. כל מי שזוכר כיצד התלבשו נשים דתיות בדור מקימי המדינה, יודע איזו התקדמות חלה בתחום זה, אף בקרב מי שהרב אבינר מגדיר כלא-צנועות, ועדיין איש לא הגדיר את אותן נשים "נאו-קונסרבטיביות".
הריון בלי נישואים - עדיין לא פגשתי אישה דתית שוויתרה מרצונה על זוגיות ומשפחה. השאלה שעל הפרק היא לגבי אותן נשים שרצו וניסו, השתדלו והתאמצו להקים בית בישראל, ובהגיען אל סף גיל המעבר רואות שאין הדבר עולה בידן, והן זועקות כרחל אמנו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי". האם על הרב לאטום אוזניו לזעקתן? האם כך עונין את המעיקות?
הנהגה ציבורית נשית - אם גם זה לחטא חמור ייחשב, הייתי מוסיף עוד רשימה ארוכה של חטאים שמעידים על כפירה גמורה, כגון: לימוד תורה של נשים, חגיגת בת מצווה לבנות, נהיגה ברכב, יציאת נשים לעבודה, נשים במועצות דתיות ועוד כהנה וכהנה. כל אלה וכיוצא באלה נחשבו בשעתו לאיסורים חמורים, החותרים חתירה מסוכנת תחת יסודות תורת ישראל, ומשרכים דרכן של בנות ישראל. אי אפשר שלא להיזכר בדברי מרן הראי"ה על האיסור להשתתפות נשים בבחירות, ולתהות: האמנם כל תופעה חדשה היא בגדר "חדש אסור מן התורה"?! והאם רבנים צריכים להתייצב תמיד כנגד רוח הזמן, או שיש לבחון כל דבר לגופו, ולאסור רק את מה שחייבים לאסור. מרן הראי"ה בתשובתו המפורסמת על שימוש בשמן שומשמין בפסח סבר כידוע שאם רבנים יאסרו את המותר, לא ישמעו להם כשיאסרו את מה שבאמת אסור.
בכל הסוגיות העקרוניות הללו, הנמצאות על סדר היום של החברה בישראל, יש פנים לכאן ולכאן, ויש מקום לחילוקי דעות. אף אני אינני תומך בכל העמדות הליברליות בנושאים אלה ואחרים. ברם, בעיני הרב אבינר כל דעה החולקת על דעתו נובעת בהכרח ממניעים פסולים, מהיעדר אמונה, "מייאוש ותבוסתנות", ומהתאמת הרכיב האלוהי לרכיב האנושי כלשונו. בעיניי מדובר במחלוקות לגיטימיות שיש לנהל לגופם של נושאים, מבלי להגדיר את החושבים אחרת בהגדרות פוגעניות, ומבלי להדביק להם תארי גנאי, כי "תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם" על ידי כך "שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו" (הרב קוק, עולת ראיה, א, עמוד של).
הרב דר' רונן לוביץ משמש כרב היישוב ניר עציון, נשיא נאמני תורה ועבודה וחבר הנהלת 'בית הלל'.