גם בימינו יש לחצים כבדים בציבור הדתי לערוך שינויים בהלכה כדי להתאימה לחברה: גיור בלי מצוות, ערבוב גברים ונשים למחצה לשליש ולרביע בבית-כנסת ובכלל, כשרות בלי שבת, מתן לגיטימציה למשכב זכור, נישואי תערובת ושאר פסולי חיתון, בגדים לא צנועים, הריון בלי נישואים, הנהגה ציבורית נשית ועוד.
"אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (י"ג העיקרים).
אני מאמין, אך לצערנו יש שאינם מאמינים, מאז ועד הנה, ובכל דור ודור יצר הכפירה מתחדש, ובכל דור ודור קמים להם לא-מאמינים מסוג חדש, עדת קורח, נוצרים, צדוקים, קראים ועוד ועוד.
הרפורמים טוענים שהתורה אינה מן השמים, אלא חוברה על ידי אנשים שונים, שנחשבו לחכמים לפי זמנם, אך אותם רפורמים מחשיבים את עצמם ליותר חכמים, לכן ברצונם מוחקים וברצונם מוסיפים. זה נורא ואיום, אך לפחות הכל ברור.
מה שאין כן הקונסרבטיבים שמנווטים בערפל קרב. הם סוברים שהתורה היא שמימית ושההלכה מחייבת, אך פירוש ההלכה הוא בידיהם, ולכן למעשה התורה גם משתנה תחת ידיהם. אמנם יש גוונים רבים אצלם, יותר קרובים לרפורמים או יותר קרובים לאורטודוקסים, אבל הצד השווה שבהם, שהם המוסמכים לפרש.
אך לפי מה הם מפרשים? לפי הזמן, כך שהתורה עוברת שינויים מודרגים. זו תאוריה פוזיטיבית-היסטורית, כלומר התורה היא ממקור אלהי אך מתגוונת לפי תודעתו החיה של האדם. לכן מה שעושה את כחה של ההלכה אינו מקורה האלהי אלא התאמתה ההיסטורית. דוגמאות של שינויים: חשמל מותר בשבת כי זו אש אחרת. בית-כנסת מעורב מותר, כי זו צניעות אחרת. אשה העולה לתורה מותרת, כי זה כבוד הציבור בצורה אחרת.
גם בימינו יש לחצים כבדים בציבור הדתי לערוך שינויים בהלכה כדי להתאימה לחברה: גיור בלי מצוות, ערבוב גברים ונשים למחצה לשליש ולרביע בבית-כנסת ובכלל, כשרות בלי שבת, מתן לגיטימציה למשכב זכור, נישואי תערובת ושאר פסולי חיתון, בגדים לא צנועים, הריון בלי נישואים, הנהגה ציבורית נשית ועוד.
זה הכלל: ההלכה מתפתחת לפי החברה והעולם הסובב. הרכיב האלהי מותנה על ידי הרכיב האנושי. זהו שטר ושוברו בצידו: ההלכה מחייבת אבל נתונה להשפעה היסטורית מתמתדת, היא חייבת להתאים את עצמה לאורחות החיים של הציבור, שאם לא כן, תיהפך ללא רלוונטית.
כמובן, תבוסתנות זאת נובעת מייאוש, ייאוש מהאומה, ייאוש מהדור - דבר שהיה יכול להיות מובן בתקופות שחורות של חורבן, כאשר חלושי אמונה סברו שאין מנוס ואין תקוה, אך בודאי לא בדור שלנו, דור של גאולה, דור של תחית האומה, בחסדי ד' עלינו.
רק נותרת השאלה: מה הפרשנות האמיתית, שהרי בודאי מופיעות שאלות חדשות. הכלל הוא שכל השאלות מוצאות את פתרונן בתורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כלומר בתלמוד הבללי. החדש גנוז בישן. "והיה אם שמע תשמעו" - "אם תשמע בישן תשמע בחדש" (רש"י בשם ספרי). מתוך דבקות ונאמנות בישן, נדע את החדש.
לכן קובע הגרי"ד סולוביצ'יק שלוש אמות מידה בנדון. אגב, היהדות הליברלית היום ממחזרת באיחור של ארבעים שמה מה שאירע אז באמריקה. ואנו עומדים היום "במלחמה" זו, - כלשון הגריד"ס.
תנאי ראשון לפוסק הלכה: להיות למדן אמיתי. לא יתכן שאדם ידבר על מתמטיקה או על פיסיקה בלי להיות בקי בתחום. כך בדיוק יש להיות בקי בכל ההלכה על בוריה לפני שנגשים לשאלות חדשות, מה שמצריך עשרות שנים של לימוד מסור.
תנאי שני: יש להכיר בקדושתה של ההלכה ובנצחיותה בכל הזמנים ובכל המצבים בלא זיקה להקשר החברתי-הפוליטי או התרבותי.
תנאי שלישי: יש לפרש את ההלכה לאור השיטות,העקרונות והדרכים של חכמי ישראל הראשונים והאחרונים: רש"י, תוספות, רמב"ן, ש"ך, רבי עקיבא איגר ועוד ועוד.
כמובן, אומר הגריד"ס, מי שילך בדרך זו לא יוכל להגיע למסקנה כגון שינוי נוסח התפילה או הכנסת מקהלה מעורבת לבית-הכנסת ועוד (איש על העדה 184-183).
לכן, אנא לא להירדם בשמירה. אנא להיות חרדי. חרדי אינה מילת גנאי, אלא חילוניות היא מילת גנאי. בודאי אין להיות חרדי במובן של התכחשות למעשה ד' של גאולת עמו וארצו, אך יש להיות חרדי במובן של נאמנות לתורה ושל דבקות בד'. ולא בכדי פותח השולחן ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המעליגים עליו בעבודת הש"י" ועוד לפני כן הוא כותב: "ושויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים".