לפני כשנתיים היא מצאה עצמה בעין הסערה הגדולה של תכנית הלימודים החדשה בתנ"ך, שעוררה לא מעט ביקורת בקרב החוגים השמרנים בציונות הדתית. שנתיים אחרי, במשרדה הקטן בירושלים, המפקחת על לימודי התנ"ך בחמ"ד, מירי שליסל, אופטימית ומחייכת לקראת שנת הלימודים החדשה שתחל השבוע.
שיחה עם שליסל, ולא משנה על מה, היא שיעור תנ"ך בפני עצמו עם שלל פסוקים, פרשנים ופרשנויות שנדמה כי הם שגורים על לשונה, תורת חיים שכזו. מלבד חוש ההומור, לאורך הריאיון אי אפשר להתעלם מהזהירות בה נוקטת שליסל בדבריה כשהמילים "אוף דה רקורד" יוצאים אל חלל החדר - ולא אחת. מצד אחד, היא ממש לא הייתה רוצה לחזור לאותם ימים, ומצד שני, הגיעה ליום העיון בתנ"ך של מדרשת הרובע שם זכתה לביקורת.
"כשישבתי ביום העיון בתנ"ך של מדרשת הרובע מישהי שאלה אותי 'מה, את מסכמת?' השבתי לה 'נו בוודאי שאני מסכמת, הגעתי כדי ללמוד תורה", מספרת שליסל, "הדבר הכי יפה הוא שיש הרבה בתי מדרש ללמוד בהם תורה, מקומם אותי כשמישהו אומר שיש רק אחד לגיטימי. מה זה משנה באיזה בית מדרש ללמוד תורה? אני לא נמצאת במחלוקת עם אף אחד. חד משמעית. אני משרתת את כל המורים שצריכים ללמד בדרך הכי מתאימה לקהילה בתוכה הם מלמדים. את הגדרת הקהילה לא אני קובעת אלא בית הספר. אני מבינה שזה נושא רגיש ומבחינתי המטרה שהתלמידים ילמדו תנ"ך, יאהבו תנ"ך וישמעו את דבר ה', ואין רק דרך אחת לעשות את זה. שכל אחד ימצא את דרכו, וזו גם ההנחיה שלנו למורים".
את מאוד זהירה בדבריך. זו זהירות שנקנתה בייסורים?
"אני פשוט חושבת ששום דבר טוב לא יוצא מזה שאתה יוצא נגד מישהו. חוץ מלרוקן את מה שיש לך בבטן זה לא אפקטיבי. אני לא מאמינה בזה, בחידוד ההבדלים הזה כל הזמן. יש לנו נטייה לחפש את השונה אבל בעומק הדברים המשותף הרבה יותר גדול. אנחנו מתפספסים כשאנחנו מחפשים את החיכוך. הרבה פעמים אני שואלת עת עצמי 'רגע, מה המבקרים אותי רואים שאני לא רואה?'. בסופו של דבר אני משרתת את הציבור וצריכה להעניק למורים כלים כמה שיותר טובים להיכנס לכיתה כי מעבר לדלת הם נמצאים שם לבד.
”אין ספק שיש דברים שאנחנו נזהרים הרבה יותר היום מאשר בעבר. אך מאז ומעולם מה שיש לו סתירה או זלזול בתפיסת העולם הדתית או בגיבורי התנ"ך אנחנו לא נכניס. הייתה בהתחלה תחושה של חוסר אמון ולא ידעו לאן אני הולכת והיה חשש מפני. מלכתחילה הכיוון היה מאוד זהיר ונמנענו מחומרים רדיקלים".
כן, מצד אחד זהירות ומצד שני מוטיבים מהנצרות.
"אז מצאו באיזשהו מאמר משהו שהתייחס אולי לנצרות. זה היה מאמר העשרה שלא חייבים לקרוא והורדנו אותו. מאמרי החובה למורים אנחנו בודקים והמצב נוצר כתוצאה של חוסר זהירות או טעות. אני צריכה לרכוש את האמון והביקורת מקובלת עלי. אני חושבת שלאחר שנתיים, לפחות ממה שאני שומעת, השטח מאמין בי".
כיצד באמת נוצר האמון?
”בזכות הרבה גורמים. אני חושבת שאחד מהם היא וועדת המקצוע שיש בה חברים מאוד מגוונים שהפכו בהמשך הדרך גם לחברי נפש. מאז כניסתי לתפקיד, וועדת המקצוע הורכבה מהמיינסטרים של המערכת. הרב ישעיהו הדרי הוא מיינסטרים שאין עליו עוררין משום צד. ונכון, לצידו יושב הרב יעקב מדן שמשקף משהו מסוים ומן הצד השני יש את הרב איתן אייזמן שמייצג גם הוא תפיסה ואין דבר שיוצא ללא שכולם מאשרים.
”כשהקמתי את ’אור תורה סטון‘ לבנות ברמות, בניתי בית ספר עם השקפות העולם שלי וכל מי ששלח את הבת שלו ידע למשל שהיא תלמד גמרא. כשהגעתי למשרד החינוך הבנתי שאני לא רלוונטית. ההורים לא שלחו את הילדים שלהם אלי, אלא אני הגעתי לציבור נתון שלא הצביע לי ואמר 'אותה אנחנו רוצים'. לכן בוועדת מקצוע יש אנשים מגוונים וההשקפות שלי לא רלוונטיות בכלל. הרבה פעמים וועדת מקצוע החליטה אחרת ממני. מה לעשות. אני יושבת שם וצופה בוועדה וזה תענוג גדול. זו חבורת אנשים אכפתית שרוצה שילדי ישראל ילמדו תנ"ך".
איך קורה שרבנים מבתי מדרש כל כך שונים יושבים יחד ומוציאים תכנית לימודים אחת, מוסכמת, מה שלא קרה למשל במרוץ לרבנות הראשית?
"כשאנשים גדולים יושבים יחד הם מדברים את האמת, זו ההרגשה שלי. לא היו בוועדה מתחים כי אף אחד לא הביא אג'נדה שלא חשוב מה הוא חייב לממש. מה שחשוב הם ילדי ישראל ואם הרב מדן הציע תכנית ואמרנו 'לא' אז הוא אמר אוקיי. וכשהרב אייזמן הציע משהו ואמרנו שזה לא נכון, הוא הבין. צריך בשביל זה ענווה.
”כשמה שעומד מול עיניך זה הרצון העמוק ללימוד תנ"ך ושהתלמידים יאהבו תנ"ך ולא לכפות אג'נדה, אז הדברים נראים אחרת. אם אתה מקבל את זה שאתה לא היחיד הלגיטימי ולא לך הדרך האחת היחידה הנכונה, ואתה מניח שכל הנוכחים הם יראי שמים שחשוב להם עולמה של תורה אז אתה סומך על הדרך שלהם והם סומכים על שלך, גם אם הן שונות לעיתים".
אני חושב שאולי הבעיה היא ש'פשרה' היא מילה גסה בחברה שלנו.
"חברי הוועדה לא מתפשרים. הם מבינים שאמנם יש להם משהו חשוב אבל לפעמים לילדי ישראל זה פחות מתאים ומה שנכון לך או לתלמידיך הוא לא תמיד מה שנכון לכל תלמידי ישראל. הרב רפי מהישיבה באופקים מבין הכי טוב את תלמידי הפריפריה וכשהוא אומר משהו אנחנו נעמדים דום כי הוא מבין את השטח טוב מכולם ותלמיד הפריפריה הכי חשובים לנו. לכל הרבנים יש רצונות נפלאים אבל לא תמיד רלוונטים וזו גדולה שלהם להבין את זה. אתה אולי קורא לזה פשרה, אני קוראת לזה שיתוף פעולה. תבין, שיתוף פעולה זה לא וויתור אלא בחירה. אני מבינה שלפעמים יש תחושת ויתור אבל השאלה מהו הרווח. אני ויתרתי למשל על הרבה פרקים בתנ"ך שהיום ילדי ישראל לא לומדים, אבל הרווחתי שמחת חיים של תלמידים ומורים. אני מאמינה שבשיתוף פעולה כנה, גם אם אתה מוותר אתה בשורה התחתונה מרוויח".
רגע, למה כוונתך שויתרת על פרקים בתנ"ך?
"בכיתה א' למשל לומדים את ספר בראשית, אלא שאי אפשר ללמוד את כולו. אתה צריך לדעת לוותר וזה קשה ואפילו כואב. על מה לוותר, על בריאת העולם? על יוסף ואחיו? על המבול? אנחנו נאלצים לוותר על פרקים משמעותיים כדי להרוויח את האחרים. ויתרנו למשל על פרקים בישעיהו, אבל הכנסנו את ספר יונה כי הוא מעלה נושאים עמוקים כמו הבריחה מהקב"ה. זה ספר שהתלמידים יפגשו בו ביום כיפור.
”יש הרבה שיקולים על מה לוותר כאשר אנחנו רוצים שהתנ"ך יהיה המענה של התלמיד בצמתים שהחיים מזמנים לו. אז אנחנו מוותרים על פרקים אך מרוויחים את ההזדמנות של תלמיד לפגוש את אלוקים, את תחושת המחויבות ללימוד תנ"ך ערכיו, מצוותיו, מוסריותו ואמנותו ולכל מה שהוא מביע. תחושת הזדהות עם עם ישראל ואמונה בלימוד התנ"ך כפי שנלמד בכל הדורות. החלום שלי הוא שהתנ"ך יהיה יותר משמעותי עבורנו, כי כרגע הוא לא מספיק. החלום שלי שכשיהיה לבוגר החמ"ד התלבטות הוא יפתח את התנ"ך ויחשוב מה ירמיהו היה אומר על זה. כן, זה החלום".
אני חייב להגיד לך שאני אישית כמעט ולא זוכר דבר משיעורי התנ"ך. אולי החלום שלך לא יכול להתגשם במסגרת המרוץ לציונים?
"ואני חייבת להגיד לך שאני לא מפחדת לומר את המילה ציונים. כן. תלמיד שלמד כמו שצריך ומורה שלימד טוב, ההישגים שלהם צריכים להשתקף בציוני בגרות. בהחלט. זה יוצר מוטיבציה לדעת שאם אתה לומד או מלמד טוב, יש לזה תוצאה.
”אבל יש עניין עמוק יותר, הרבה שנים בגולת הכותרת היה הלימוד הפרשני. כלומר, לקחת את הפרשנות ולפצח אותה. זה מהלך מאוד מעניין ואינטלקטואלי אבל לסוג מאוד מסוים של אנשים. נוצר מצב שתלמידים מנתחים פרשנים מבלי לדעת לקרוא פסוקים. הרי רש"י לא המציא. הוא קרא את התנ"ך עם זכוכית מגדלת. אני רוצה שתלמידים יעברו את החוויה של רש"י, חוויה של לימוד הפסוקים והעלאת שאלות כשהשאלות הן שלי, של התלמיד, ולא של פרשן כזה או אחר. זה החיפוש האמיתי. כשאין בעיה לא מעניין ללמוד. למידה מתחילה מאיזשהו ספק. לא ספק אמוני אלא אינטלקטואלי. סימן שאלה גורם לי לצאת לדרך וצריך לאפשר לתלמידים להעלות את סימני שאלה ולתת להם דרך להגיע לתשובות".
את מתכוונת גם לשאלות מוסריות? כמו איך יתכן שהגר ובנה נזרקים למות במדבר?
"בהחלט. התפקיד של המורה הוא לאפשר את השאלות ושהתלמיד ידע להיות מסוגל לתת להן מענה. גם לאלה המוסריות. כמובן שיש אוכלוסיות שונות של תלמידים שמגיעות להן תשובות שונות. ומעל הכל, צריכה להיות ההבנה שגם אני ואתה לא מבינים הכל. זו הבנה חשובה, להבין שאינך מבין הכל".
מורה יגיד לתלמידים 'אני לא מבין'?!
"כן. זה לגיטימי. זו הבנה שאתה עוסק בעולם של תורה ולא מבין הכל, אך למרות זאת, אתה חי בתוך מציאות של תורה מקודשת ואתה מקבל אותה בענווה ואומר למרות 'שאני לא מבין אני מקבל אותה'. זו הבנה עמוקה. אני רוצה לחנך תלמידים שלא יפחדו לגעת בתורה. שידפדפו, ינסו, ישוו - גם אם הם לא תמיד מבינים וזה בסדר.
”קח דוגמה יפה: במגילת אסתר כתוב "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן...". אתה מחפש היכן עוד כתוב את הפסוק הזה ואתה מגלה רק עוד מקום אחד: "כי כן ימלאו ימי החנוטים" אצל יעקב. בעל המגילה אומר לנו 'ראו איך הם מסתכלים על נשים. הם חונטים אותן כמו שחונטים מתים. מה שחשובה זה הגופה ולא שום דבר אחר'. זה עולם שלם מוסרי ועמוק שאתה מגלה בהשוואה של מילה אחת. אני רוצה שתלמידים לא יפחדו למצוא את המילה זאת".
הכנסת לתכנית הלימודים את סיפור יהודה ותמר. זו דוגמה לסיפור לא פשוט.
”אתה צודק. לפני הכל אני לא רוצה להתיימר להכריע מה התשובה הנכונה. יש תשובות מגוונות של פרשנים מחז"ל ועד ימינו. יכול מאוד להיות שלי תתאים תשובה אחת ולך אחרת אבל שנינו בקונצנזוס של חז"ל. בנוגע ליהודה ותמר, מדובר על סיפור שממנו יוצא בית דוד, ממנו יוצא המשיח, וחשוב לעסוק בו. אני בחרתי לעסוק בסיטואציה המורכבת כי אם לא נעסוק בה בכיתה התלמידים ילכו לרחוב ושם גיבורי התנ"ך נשמעים אחרת לגמרי. אם אנחנו לא ניתן מענה בכיתה, התלמידים ימצאו אותו באינטרנט. זה מה שאנחנו רוצים?
”אני יודעת שזה קשה. מורים שמלמדים בנות מובכים ובכיתה של בנים יש משמעויות ורגישויות אחרות. כן, חייו של מורה אינם קלים ואנחנו מנסים לעזור לו להתגבר. אנחנו מביאים את גישת הרמב"ן שמצדיקה את יהודה ואת גישת רש"י שאינה מצדיקה את יהודה. אנחנו מביאים את חז"ל שמלמדים על סיבתיות כפולה של מעשה אדם ומעשה אלוקים. כל אלה שייכים למציאות ימנו, אלו דברים שהתלמידים נפגשים איתם או יפגשו איתם וחייבים ללמד את הערכים האלה יחד עם מתן כלים למורים. אי אפשר ללמד על פרחים ופרפרים, זה לא אמיתי".
כמי שאוהבת תנ"ך, וכמי שהתנ"ך כמו תחביב בשבילה...
”תחביב זה מוגזם. אני אוהבת תנ"ך אבל זה יותר עיסוק. יש לי תחביבים אחרים.
אוקיי, כמו מה?
”הרבה שנים אני עושה קרמיקה על אובניים. אני יוצרת כלים בסטודיו וזה נפלא. זה תחביב אמיתי שלי שאני מאוד אוהבת. בכלל, אני מאוד אוהבת אמנות ועיצוב אבל הכנת כלים זה סוג של תרפיה בעיני. כדי לעבוד על אובניים צריך להיות מאוד מרוכז. צריך לרכז את החומר כדי שיעלה למעלה. אני לוקחת גוש חמר ולאט לאט מעלה אותו למעלה וזה צורך ממני הרבה עדינות וסבלנות. אם אני מגיעה עצבנית, זה פשוט לא ילך. אין קיצורי דרך. אני מעלה ומורידה את הידיים על גבי החמר עד לריכוז של החומר, ולמעשה גם ריכוז שלי, ורק אז אני יכול לעבוד איתו. לעצב אותו. לתת לו כיוון. לתמוך בו לכאן ולכאן. זה משהו חיצוני אבל מבטא משהו פנימי ועמוק. אתה צריך להיות צנוע ועדין לפני שאתה מעצב את עצמך".
ויש פעמים שקשה לך להיות צנועה?
"כן. השבוע. כשאלפי תלמידים יכנסו לכיתות וילמדו ירמיהו, כי זו הייתה ההחלטה שלי. בתפקיד שלי יש כוח אך בעיקר אחריות. האחריות מכניסה בי משהו פנימה שקשה לי איתו. אני כל הזמן אומרת לעצמי 'תירגעי'. כנראה שהשבוע אצטרך להגיד לעצמי את זה קצת יותר".
לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il