על אף שאין עדיין כל מידע מוצק על גורלם של שלושת הנערים החטופים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, ברור לכולם שמדובר בחטיפה לצורכי מיקוח. זו הסיבה לכך שמדינת ישראל אשמה בחטיפתם. פיגועי החטיפה הקודמים - בגבול הצפון ובגבול הדרום - הביאו בסופו של משא ומתן לשחרור מסיבי של מחבלים-אסירים; ההצלחה הובילה את ראשי ארגוני הטרור לתובנה שחטיפות הן הכלי האסטרטגי היעיל ביותר לשחרור האסירים. פיגועי החטיפה הפכו לאפיק השקעה משתלם ואת התוצאות ניתן לראות בשטח; שר הביטחון משה יעלון חשף אמש נתונים מבהילים על מאמצי ארגוני הטרור לחטוף ישראלים; בשנה הקודמת סוכלו 30 ניסיונות חטיפה בשטחי יהודה ושומרון ובשנה הנוכחית כבר היו 14 ניסיונות שלא צלחו.
שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס במחיר כבד מידי היה יכול להיות קו פרשת המים של החברה הישראלית; ההבנה ששחרור אסירים תמורת שבויים מעודד חטיפות נוספות הייתה אמורה להשפיע על התודעה הציבורית ולגרור בעקבותיה שינוי במדיניות הממשלה. זה קרה, אך בצורה חלקית מידי. עסקת השבויים הכושלת עם ארגון המרצחים העזתי הולידה את "ועדת שמגר לעניין פדיון שבויים ונעדרים" שגיבשה כללים וקווים מנחים לניהול משא ומתן עתידי על שחרור שבויים. המלצותיה הסודיות הוגשו לממשלה וסביר להניח שהם ישמשו את המדינאים גם במו"מ על שחרורם של שלושת הנערים החטופים (אם לא ישוחררו במבצע חילוץ). עסקת שליט הביאה גם לניסיון להגביל את מרחב התמרון של הממשלה בעזרת חקיקה; חה"כ איילת שקד, למשל, שוקדת מזה זמן על העברתו של חוק המאפשר לשופט צבאי לגזור עונש מאסר עולם ללא חנינה על מחבלים בכירים; חה"כ אלעזר שטרן מקדם הצעה משלו הכוללת גם הרעה של תנאי האסירים שארגון טרור שאליו הם משתייכים מבצע פיגוע מיקוח.
על אף שחוקים אלו הם טובים, אין בהם די. הם אולי יפגעו במוטיבציה של ארגוני הטרור לבצע פיגועי מיקוח לטובת שחרור בכיריהם,אך לא יכחידו את התפיסה שיש טעם בחטיפת ישראלים; כל עוד יתאפשר שחרור של מחבלים-אסירים מבחינה חוקית במסגרת מו"מ - יהיו ניסיונות חטיפה. כדי להכחיד את המוטיבציה לגמרי יש לשנות מן היסוד את חוקי המשחק שכפינו על עצמנו ולקבוע עונש מוות למחבלים. העונש אינו מיועד למטרות נקמה והרתעה בלבד אלא בעיקר לצורכי הקטנת ממדי הטרור; מחבל מת לא יכול לתכנן ולבצע פיגועים נוספים בעתיד וגם איש לא יוכל לשחרר אותו בעזרת פיגוע מיקוח (את הגופות יש להעביר לידי משפחות המחבלים כדי למנוע חטיפה לצורכי שחרור גופות).
כך, יש לתקן את חוק העונשין האזרחי והצבאי ולקבוע בהם עונש מוות על מי שגרם למותו של אדם מטעמים לאומניים ועל ניסיון לביצוע מעשה כזה - בין אם כוון כלפי אזרחים ובין אם כוון כלפי חיילים, בין אם נעשה בשטחי ארץ ישראל הקטנה ובין אם נעשה בשטחי יו"ש, בין אם נעשה בעזרת נשק חם ובין אם נעשה בעזרת נשק קר. אין כל הבדל מהותי בין הפעלת מטען חבלה כנגד סיור של חיילים בחברון, בין השלכת אבנים על רכב ובו זוג הורים ותינוקת הנוסע בכביש 443, ובין ירי על מסעדה בתל אביב; אלו רק טכניקות שונות להשגת מטרה זהה: הריגת אזרחים ישראלים על רקע לאומני. את תיקון הענישה יש להחיל רטרואקטיבית על המחבלים שכבר נשפטו ומרצים עונשי מאסר בבתי הכלא הישראליים; הוצאתם להורג של הרוצחים ואלו שניסו לרצוח תביא לצמצום מיידי במספר האסירים הכלואים ותמגר בחדות את המוטיבציה של ארגוני הטרור לעסוק בפיגועי מיקוח - שגם תכנונם וביצועם צריך לשאת תג מחיר זהה: עונש מוות.
האמירה הזו נשמעת זרה לאוזניים שהורגלו למוסר אירופאי. זה לא צריך להטריד את המדינאים, הם אינם מחויבים לאירופה יותר משהם מחויבים להבטחת חיי אזרחי מדינתם. העולם הנאור יתנגד לתיקוני החקיקה האלו, אין בכך כל ספק, כך גם רבים מאנשי הרוח הישראליים. אבל אם חפצי חיים אנחנו, יש להתעלם מהביקורת הפסבדו-מוסרית ולומר בקול ברור שדם אזרחים תמימים אדום יותר מדמם של מחבלים שרצחו וניסו לרצוח. כל עוד מדינת ישראל מאפשרת למחבלים את המותרות של רצח-ישראלים-שהייה-קצרה בכלא-שחרור-נעים, גם לה יש חלק באשמה לחטיפת אזרחיה; אם לא יתוקן חוק העונשין, החטיפה הבאה היא רק עניין של זמן.