קרוב ל-24 שעות עברו מאז ההכרזה על הפסקת האש הנוכחית, אך בישובי עוטף עזה ובשדרות אף אחד לא מרגיש כאילו יש הפסקה. המדשאות עודן ירוקות, גני המשחקים צבועות אדום, כחול או צהוב, אך מרכיב אחד חסר בהם - הילדים.
"אנחנו עדיין נמצאים במתח", מספרת ל'כיפה' סלעית לזר, אם לארבעה מקיבוץ סעד. “הפסקות האש הן דבר מבורך מצד השקט הפיזי אך מצד שני הן מסוכנות מאוד. הנחיות המיגון שלנו לא השתנו ולילדים קשה לשמור על אותה רמת מוכנות. צריך גם להבין ולהישאר דרוכים גם כששקט בחוץ כי השקט יכול להיות מופר בכל רגע נתון, ואנחנו נמצאים במרחק התראה של שבע שניות. אם מתרוצצים בחוץ זה יכול להיות מאוד בעייתי".
לשרה פולק, גם היא תושבת קיבוץ סעד, קל מעט יותר מכיוון שאין לה ילדים קטנים בבית, אך הדבר לא מנחם כשהשלווה והרוגע של הקיבוץ מתחלפים באחת ברעש פצצות המרגמה והרקטות. “אומנם יותר טוב כשיש שקט, אבל מאידך השקט הזמני גורם לתסכול לצאת החוצה. בזמן המבצע היה רבה אדרנלין, לעזור לחיילים ולהתגייס למען הכלל. עכשיו אנחנו במצב של ציפייה ולא ברור מה הולך להיות. אנחנו מאוד מקווים שיצליחו להחזיר לנו את תחושת הביטחון מכיוון שאנחנו מאוד אוהבים להיות בחוץ ולטייל ותחושת המתח מקשה מאוד. הרגיעה הזו לא מרגיעה. אנחנו בציפיה דרוכה לעתיד ולהחזיר את תחושת הביטחון יהיה אתגר. להגיע להסדר שבו נותנים לחמאס אזור דייג מוגדל או אפשרות מעבר במחסומים לא יעזור לנו, אבל עדיין נשאר לנו קצת סבלנות לחכות ולראות מה יהיה בהמשך".
מבחינת יקי כהן, תושב שדרות, הפסקת האש היא בכלל לא פקטור בנושא. הסיפור הוא כיצד להשאיר את האחדות בישראל קיימת ובועטת, לצד מודעות לדרום. “הסוגיה היא לא הפסקת אש. מה שהולך ומתברר זה שאנחנו למעשה בחזית כפולה - פעם באתגרים שמציבה לנו הסוגיה הביטחונית ופעם בתוך החזית הפנימית - ישראלית. אנחנו מנסים להניע את הציבור הישראלי ולהסביר לו שהמציאות היום יומית הזו לא פשוטה. השאלה היא האם הישראלים מסוגלים להבין שקשה כאן ולהתמודד עם הדברים בהתאם. היו לנו 14 שנים יש ירי, ומה שצריך להיות על סדר היום הוא הסבלנות שלנו להתמודד עם המציאות הזו. לתת לילדים אופק ולהסביר להם את מורכבות העניין. זה לא פשוט אבל ברוך השם זכינו להצליח להעלות מעט את הנושא על סדר היום".
בעוד הימים נוקפים שאלת ההישארות באזור עולה יותר ויותר. בעוד ששדרות הינה תחת איום טילים כיום בדיוק כפי שאשקלון, אשדוד או תל אביב נתונים באיום, בסעד החשש מוחשי וברור. “בתחילת המבצע הגיעו הצעות להתארח בקיבוצים בצפון ובמלונות ואנשים ניצלו את זה", מספרת שרה. “היה קשה להיות כאן כל הזמן בגלל הרעש והמתח, ובהחלט עודדנו אנשים לצאת אם לא התאים להם. לקראת השבוע הרביעי כבר רוב הקיבוץ חזרו הביתה.
ומה לגבי ההמשך? נשארים?
"אנחנו נשארים. זה הבית שלנו. אנחנו כאן ולא הולכים לשום מקום. עם זאת, זה לגיטימי שמשפחות עם ילדים יחשבו על האופציה לעבור. בקיבוצים על הגדר זה נשמע הרבה יותר גרוע ולא אשפוט אף אחד שיחשוב כך”.
"המטרה שלי היא לשמור על הילדים שלי שמחים למרות שאנחנו כאן, ושזה יקרה כשאנחנו כאן. יכולנו ללכת למקום אחר אבל חשוב לי שהילדים ירגישו בטוחים בבית שלהם ולא יהיו פליטים נרדפים ברחבי הארץ”, מספרת סלעית ומשתפת על הבעיות שהתגלו בזמן המבצע:
"הילדים יודעים להיות ביחד לאורך זמן במקום סגור. הם יודעים למרות הכל להעסיק את עצמם בנפרד ובקבוצה. הם משתפים אחד את השני. יש גם דברים טובים במציאות הזו. יש כמובן כל מני התנהגויות חריגות כתוצאה מהמצב. אם ילד שסלד ממגע גופני, באופן טבעי, מבקש ממני כל הזמן חיבוקים זה צורך שאני מבינה והאמת היא שאנחנו נותנים כוחות אחד לשני בחיבוקים. הם ישנים ביחד בממ"ד כבר חודש וחצי, שלושה בנים ובת, וההתמודדות קשה”.
ומה אתם אומרים, תהיה רגיעה אמיתית?
יקי: "אף אחד לא מאמין שיהיה רגיעה. הם לא מקדשים את החיים ואי אפשר להגיע איתם להסכם. אומרים את זה גדולים ממני. השאלה היא אם בתוך הדיאלוג שלא קשור לאויב שלי נייצר חברה שמייצרת רוח גבית. שדרות היא לא רק מצב ביטחוני. צריך לטפח את השיח בין הקהילות".
סלעית: “להרגשתי הפסקת האש הזו והקודמות משחקות לטובת האויבים שלנו ולא לטובתו. הן מאפשרות להם להיערך, להתחמש ולהתכונן להתקפה הבאה וזה מטריד. אני לא חשופה למכלול השיקולים של הפוליטיקאים אבל בתור מי שחיה כאן זה מטריד".
שרה: “ראשי המדינה לא מאוחדים בינם לבין עצמם. אני לא מקנא בהם. קשה לומר שאני סומכת וקשה לומר שאני לא סומכת. אני יודעת שהם רוצים את טובת האנשים אבל לא יודעת האם זה יצליח. הם לא יעשו לנו רע בכוונה אבל זה אתגר להשיב את השקט".
סלעית מוסיפה ומדגישה "אני לא חושבת שיתרחשו צעדים אמיתיים אבל אני לא נמצאת במקומות הקובעים. אני סומכת על האנשים שיודעים מה קורה, אבל לפעמים קשה לי מאוד עם ההחלטות שלהם ואני מקווה שהקב"ה נותן להם את החכמה לדעת להסתכל על הדברים בצורה הכוללת. ראיתי מספר פעמים במהלך צוק איתן, שצעדים שנראו לא ברורים לציבור נתנו לנו נקודות בפוליטיקה הבינלאומית - למשל הפסקת האש הראשונה שהרגיזה אותנו, אפשרה למדינת ישראל לפעול בצורה תקיפה. אני יכולה להתרגז אבל לשמור את זה בגבולות הסביר. אנחנו חייבים לאפשר לצבא ולממשלה לפעול למרות הקשיים. הקשיים הם נוכחיים. אומרים לנו תסבלו עוד קצת, וכן, היו 14 שנים לא פשוטות. ההרגשה בצוק איתן הייתה 'ברוך השם הגענו לנקודת הכרעה'. למרות כל הקשיים הברורים שלנו, תושבי האזור, אנחנו נושמים עמוק ומבינים שזה יקרה. משהו יקרה. האם הפסקת האש מאפשרת את ההכרעה באופן שונה ממה שחשבנו? קשה לי להגיד. הלוואי”.
"אני לא מצפה להסכם שלום כולל עם החמאס ומדינות ערב”, מוסיפה סלעית. "אני מצפה שנוכל לחיות בפחות דריכות. שהילדים יכולו להסתובב בחוץ ברוגע. זו הציפיה. אם יהיה שקט של שנה שנתיים מבחינתי זה הרבה מאוד. יש אמירה של הזמנים הולכים ומתקצרים - זה נכון, אבל מצד שני הלוואי ותהיה לי שנה, חצי שנה בלי ירי. אני לא מקלה בזמנים של שקט גם אם הם קצרים”.