לוח וגיר

הייתי בכיתה א או ב כשאבי הביא לי חפיסת גירים בהפתעה. 20 גירים. עשרה לבנים והשאר צבעוניים. כל כך פשוט היה לעשות אותי מאושרת.

"לימדתי" את כל מי שרצה (או שהכרחתי) לשבת מולי בנימוס ולהקשיב לקשקושים שלי, משתדלת לחקות מניירות מורתיות ולשוות לעצמי טון דידקטי.

בכיתה ג זכיתי ללמוד אצל מורה מיוחדת שביקשה מאתנו להגיע עם ההורים לאסיפת ההורים. זה היה חדש לנו, ההתייחסות הזאת אלינו כאל כילדים בוגרים שאמורים להיות משולבים בדיונים אודות גורלנו שלנו.

"חגית?" אמרה בחיוך המורה חנה לאמי "אני יכולה להיות רגועה כשאני נעדרת מבית הספר. לא צריך לדאוג למילוי מקום, היא ישר מארגנת את הכיתה ומשתלטת על הלוח".

מסלול הלימודים לקראת חינוך שלי כלל חונכות, הדרכה בבני עקיבא, שנתיים קומונה ו... שם היה נדמה שאני נסוגה מהתכנית המקורית שהייתה חקוקה בי מכיתה ב.

"מורה? כמו כל האולפניסטיות? את בטוחה?"

עד מבול השאלות הזה- הייתי בטוחה.

הרבה יותר מאשר שעות שמרטפות (צילום: miss_pupik-cc-by)

אז עשיתי פסיכומטרי, התקבלתי לתחומים שונים שכל קשר בינם לבין חינוך היה מקרי.

בצורה מעשית לא נרשמתי לשום מקום. ידעתי שאני סתם בורחת ממשהו שהיה בעיני יעוד.

פניתי לראש האולפנא שלי, הרב צבי שמואלי זצ"ל, איש חינוך בעל שיעור קומה משמעותי שהשפיע עלי רבות, הבין את ההתלבטות. הוא הדגיש שלדעתו כדאי שאהיה מורה בישראל, אבל אם הספקות עדיין מכרסמים נוכח הדברים הסטיגמטיים ששמעתי מכל עבר "לא יקרה שום דבר אם תעכבי את ההחלטה בשנה ותבואי להדריך באולפנא. זה תחום חינוכי יותר אינטנסיבי. תראי אם זה בדמך, כמו שאני מאמין שזה".

בסוף השנה הנהדרת ההיא נרשמתי למכללת אורות באלקנה ומשם היישר לסטאז כמחנכת כיתה י"א באולפנא דרומית.

*

אני טיפוס רומנטי, אני.

ללכת שבי אחריו- סימפוניית החיים- סיכון מחושב- לסניור באהבה- לאדוני באהבה- כשהנערים שרים... את כל הסרטים על מורים ראיתי.

ידעתי שאני רוצה להכניס משמעות לתפקיד החינוכי. הרבה מעבר לציוני הבגרות של תלמידי.

רציתי להרגיש סיפוק ומלאות ממש כמו סצינות הסיום של כל אחד מהסרטים הנ"ל.

וזה לא פשוט.

לפני כמה זמן שלחתי תגובה נזעמת למאמר מערכת של אחד ממוספי האופנה והסטיילינג, שעסק ב"שביתה הלא מוצדקת של המורים". הכותבת הייתה הוגנת בשביל להסביר מראש שמערכת היחסים שלה עם המורים לאורך כל הדרך כללה תיעוב עמוק. בהמשך כבר זכינו לתיאור חיצוני מדוקדק של המורות שלה (עיתון אופנה או לא עיתון אופנה?) וכנראה שהיא למדה בבית הספר שמתאר אורי פינק ב"זבנג". בעצם לא, ענוגה זעפני נראית פלורנס נייטינגייל לעומת הזוועות הפדגוגיות שלימדו אותה.

אחת השאלות הגדולות של הכותבת הייתה, מדוע משרת הוראה היא של 24 שעות.

וזה ההסבר שנתתי לה, לגבי 24 שעות המשרה שלי:

"בעשרים וארבע שעות אני מספיקה ללמד חומר לבגרות בשני מקצועות לימוד, מגיעה לישיבות שבועיות, אסיפות הורים ומורים, השתלמויות, ערבי כיתה, טיולים שנתיים, ימים מרוכזים לקראת מתכונות ובגרויות בזמן החופשות (לא, אנחנו לא מקבלים על זה תוספות שכר ושירשם בפרוטוקול: מעולם לא ביקשנו), הכנת ובדיקת מבחנים, מתן שעות תגבור למתקשים מחוץ למסגרת הלימודים, הכנת דפי וחוברות עבודה, סיכומים, תעודות, הכנות לסמינריונים, צופרים, שיחות עם תלמידים, הכנת פעילויות הווי וטקסים, מפגשים עם היועצת לצורך טיפול בסיטואציות חינוכיות כיתתיות או פרטיות, שיחות יזומות עם הורים וטיפול בבעיות ספציפיות של תלמידים שכן, אנחנו לוקחים איתנו הבייתה לא רק את טפסי הבחינה, אלא חבילות כבדות הרבה יותר- משאות שרובצים על כתפי התלמידים שלנו".

בתקופה הספציפית ההיא הוצאתי את נשמתי בהכנה אינטנסיבית אל תוך הלילה לקראת / לאחר המסע לפולין. אבל מי סופר פרוייקטים מיוחדים?

בפתיחה של הסרט המצויין "סימפוניית החיים" הגיע ריצרד דרייפוס ללמד מוסיקה בתיכון אמריקאי, שכן הוא, כקומפוזיטור בהתהוות, חשב שככה יהיה לו זמן לעבוד על הסימפוניה הגדולה של חייו כיוצר דגול.

ביום הראשון שלו בבית הספר, ליווה אותו המורה להתעמלות לחדר האוכל וכששמע שהמורה החדש שואף להתפרנס מן הצד בכדי שיהיה לו זמן לעמול על הסימפוניה שלו הוא שאל בתמיהה:

"רצית זמן- אז באת להיות מורה???"

בשלושים השנה לאחר מכן הוא לא עזב את עבודת החינוך ולמותר לציין שכתיבת השורות המסיימות של הסימפוניה (אותה ניגנו לו תלמידיו ובוגרים אחרים במסיבת הפרישה שלו), הושארה לזמן הפנוי בתקופת הגמלאות.

*

אני לא יודעת מספיק על המאבק של המורים בשביל להלין על הסדרי שכר וגבולות תקציב.

אבל אני יודעת שהשכר שלי לא מספיק בשביל לקדם את איכות חיי, למרות עבודות כפולות ומכופלות שאני עושה במסגרת בית הספר או מחוצה לו. הסטאטיות הזאת שוחקת.

כשהשכר הוא לא הרבה יותר מאשר שעות שמרטפות באותו היקף משרה וכל כתב זוטר, שבמרבית שעות העבודה שלו משחק סוליטייר מול מחשב, מרשה לעצמו להתייחס למגזר הזה בזלזול והתנשאות- זה מוציא את הרוח מהמפרשים. אפילו רוח של מישהי ששאיפת חייה מגיל צעיר מאוד הייתה להיות מורה.

נכון, אני יודעת שגם תחום ההוראה נגוע בחדלי אישים שאינם ראויים אפילו לנקות את שירותי התלמידים. אבל תופעות כאלה קיימות בכל מגזר. טיול במסדרונות הכנסת יוכיח שגם בתפקידים רמי מעלה ועתירי שכר יושבים מחממי כיסאות עילגים.

אני כותבת את הדברים הללו אחרי ששלחתי שיעור וירטואלי שהכנתי לתלמידים שלי. אולי אני שובתת- אבל התלמידים שלי צריכים ללמוד לקראת הבגרויות.

אני לא יחידה בעניין הזה, אגב. סביבי יש מספיק מורים חדורי אחריות שגונבים כל מיני שעות במסגרות שמחוץ לבית הספר ("תגיעו אלי מחר הבייתה לשיעור תגבור, בסדר? אסור לי להגיע לבית הספר...").

אז לא, אנחנו לא מנהלים את המאבק שלנו על גב התלמידים.

אנחנו מנהלים את המאבק שלנו לטובת התלמידים. כדי שהחינוך שלנו בארץ יחזור להיות מונע מאידיאולוגיה ורצון אמיתי להיות שותף לנושא הזה.

כך שברגעים כאלה של עצבות ועייפות שנובעים מהרצון ללמד בצורה מכובדת ומלאת חיוניות, כפי שאני מאמינה שמגיע לתלמידנו ללמוד, אני מנצלת את השעות הפנויות והריקות שלי בצפיה בקלטות ואלבומי עבר וקריאת מכתבים והקדשות בספרי מחזור מתלמידי ותלמידותי.

וזה מעלה חיוך קצת נוגה ועם זאת ממלא כפי ששום תלוש משכורת לא יוכל למלא.