לפני מספר חודשים, התארגנה קבוצת רבנים ויצרה את ארגון "בית הלל", המגדיר את עצמו כמנהיגות רוחנית קשובה, במטרה לקדם ולפתח נושאים כחינוך כהלכה, מפגשים בין הלכה ודמוקרטיה, מעמד האישה, ועוד. מאז הקמתו, זכה הארגון לברכת הדרך מחלקים מסוימים בציבור, אך כדרכם של ארגונים חדשים זכה אף לקיתונות של ביקורת מצד חלקים אחרים. לאחרונה, יש שטענו שהארגון אינו פוסק באומץ אלא מוציא הצהרות אך ורק במקום שזה נעים ונחמד, ומקובל על הציבור עוד לפני ההצהרה.
יש הרוצים לראות את ארגון "בית הלל" מוציא הצהרות שהופכות את החברה הדתית על פיה, שחושפת עיוותים הלכתיים, ושמתאימה את ההלכה למציאות המשתנה. מדוע אין בית הלל יוצא בהצהרות הלכתיות אמיצות?
למען האמת, אינני חלוק על דבריהם של המקטרגים. אני מסכים ש"בית הלל" אכן אינו יוצא בהצהרות הלכתיות אמיצות. אולם אוסיף לכך, שבעיני אין כאן קיטרוג כלל וכלל, ואדרבה, מקווה אני כי מצב זה יתמיד.
"בית הלל" לא נוסד על מנת לשחרר הצהרות הלכתיות אמיצות. הוא נוסד (בין השאר) על מנת לשחרר פסקים הלכתיים אמיצים. פסיקה אמיצה ורצינית, פסיקה שביכולתה להתמודד עם המציאות המשתנה ללא עזיבת מסורת אבות - פסיקה כזו חייבת להיות מנומקת, חייבת להתמודד עם המקורות, וחייבת להתייחס בכבוד ובהערצה למסורת ההלכתית בת אלפי שנים הנמצאת בידינו.
האומץ שבפסיקת "בית הלל" לא יתבטא במסקנה להקל, בהכרח. האומץ יכול לבוא לידי ביטוי גם במסקנה להחמיר. כל זאת משום שאומץ בפסיקה הוא האומץ להסתכל על המציאות ביושר, ללא התחשבות ב"מה יאמרו", ויקוב הדין את ההר. פסיקה באומץ אינה מניחה מסקנה מסוימת, אלא היא מניחה דרך של פסיקה, אופן מסוים שבו צריכה ההלכה להתפתח.
דרך זו של פסיקה היא לא דרך של מהפכות, של כפיית המציאות על ההלכה. היא דרך המתמודדת באומץ אך בהדרגה עם המציאות המשתנה, ולעולם נשארת נאמנה למסורת אבות. ודרך זו אף מצריכה סבלנות. מי שהוא חסר סבלנות, ורוצה לקבל את כל תאוותו בידו, ימצא עצמו מהר מאוד בדרך זו מתפרק מנכסיו הרוחניים ונשאר חסר-כל. ארגון "בית הלל" אינו מתפתה להוציא הצהרות הלכתיות לא-אחראיות, הוא לא מתפתה למלא את הסיפוק הרגעי. רק פסיקה הלכתית מנומקת, אחראית ורצינית, וכן - גם אמיצה, יכולה להחזיר את עטרת ההלכה ליושנה.