בימי החנוכה אנו מתרגשים משתי חגיגות: חנוכת המשכן שעליה אנו קוראים בתורה וחנוכת בית המקדש השני המחודש, הלא היא החגיגה לשמה התכנסנו. אם נסתכל דרך החור שבמטבע נוכל לראות עולמות מפתיעים וסותרים.
הביטוי הפרדוקסלי ביותר הלא הוא "שקל הקודש" שחוזר על עצמו פעמים רבות במשכן, והוא למעשה די מפתיע. תשמישי קדושה דוגמת ספר תורה, תפילין אנו בוודאי מכירים, ולעומת זאת לכסף אנחנו מיחסים את שיא החומריות.
אפילו בתוך החפצים עצמם שיש להם תכונות שונות, הכסף מהווה את המכנה החומרי המשותף. לא משנה על איזה חפץ אנחנו מדברים ובעל אלו תכונות הוא משקף, הרי שאת ערכו החומרי נוכל למדוד, ולהמיר בחפץ אחר בעל אותו משקל חומרי - הכסף.
ואף על פי כן התעלה הכסף והצליח גם להגיע למדרגת "שקל הקודש", ולהפוך לעדנים, ולבסיס של המשכן. הכסף הזה, כסף הקודש, גם יוכל להחזיק כנגד גזרותיו של המן. אז יטען כי את עם ישראל דווקא לא ניתן להמיר בכסף. והנה דווקא בחנוכה, אנו מתנזרים מהכסף.
ההלכה אומרת שנר חנוכה קדוש, ואסור לי להשתמש באורו על מנת לבחון את המטבעות שנמצאות בידיי. אם כך, למה הכסף שהיה קדוש בתקופת המשכן, הפך להיות מנותק מהקודש בתקופת בית חשמונאי?
ההסבר הוא כי כסף בהחלט יכול להיות קדוש, כאשר הוא מגיע מתוך הקדושה. אולם היוונים והעולם החומרי גרמו לכך שהכסף והחומר התנתקו מהקדושה והראו בעיקר את יופיים החיצוני.
כאשר אנו עוסקים בחינוך אנו עוסקים רבות בעולם הטכני. המתמטי. המתוחכם, אולם עלולים לנטוש את עולם הקדושה. ועל כן בתחילת יום אנו חייבים לעצור הכל ולהתרכז בקדושה שבנו. כך עולם החול יהפוך להיות המובל ולא המוביל. זהו בעצם עקרון התפילה. אולם מה קורה כאשר ישנם נערים שאינם שומרי תורה ומצוות. כיצד נפתח להם חלון לקדושה? בשל כך קם בכפר הנוער הודיות "מניין לומד" אשר מטרתו - חיבור התפילה לקדושה הטבעית שיש בכל אדם וכך להתחיל את היום בברכת "אתה קדוש" ו"קדושים בכל יום". אלו נרות הקודש שאנו בהודיות מנסים להדליק יום יום.
הכותב הוא רב כפר הנוער "הודיות" השוכן ליד טבריה ומוסמך במנהל עסקים.