"כשתקבל נשק, תצא למסע נקמה בערבים?" שאל אותי הקצין בראיון הקבלה ליחידה התנדבותית. הוא הסתכל על הכיפה שלי וממש פחד ממנה. ולא רק הוא.
במהלך שירותי הצבאי נתקלתי במטבחים שהוטרפו, חביות עירוב שהוזזו במכוון, ופעם אחת אף נצטוויתי ע"י מפקד הפלוגה, בראש השנה, לקחת את הג'יפ ולבצע נסיעה לא מבצעית בעליל.
אלה ועוד הרבה, קרו לי אישית ואני משער שאם היינו מחברים את הסיפורים של חיילים דתיים אחרים, היינו מגיעים לעשרות אלפי מקרים בכל חודש. ובאותם ימים בהם שרתתי כחייל, כמעט ולא היו מפקדים דתיים והרבנות הצבאית היתה קטנה בהרבה ממה שהיא כיום. ציבור החיילים היה הרבה יותר חילוני והרבה פחות מסורתי ובפלוגה שלי היה רוב מוחלט לבוגרי השומר הצעיר. בקלות רבה יכולנו להוציא כל סיפור לתקשורת עם הכותרת "הצבא נגד הדתיים" ואף לפתוח מוקד תלונות. -אלא שהגישה של החיילים הדתיים היתה אחרת ולא באה ממקום פרנואידי או מתנגח.
הגישה היתה חיובית. בשבוע ההכנה לשירות הצבאי שנערך בישיבה שלנו, היה שיעור שעסק בהלכות כשרות. ר' מיץ' חפץ ז"ל, אמר בפתיחת השיעור את הכלל הכי חשוב שלמדתי בהלכות צבא: "אם אתה רוצה למנוע בעיות כשרות- תהיה חבר של הטבח". לא מהתרפסות ולא מפשרנות, אלא מהבנה שזה "צבא העם" ורק בזכות זה ננצח.
בהתאם לכך, את כל הבעיות שהעלתי בפתיחת הדברים, פתרנו בנחישות אך עם הרבה רגישות וכבוד. -כבוד למי שטעה בגלל בורות וכבוד גם לרס"ר שניסה להצר את צעדינו כחיילים דתיים. זה נכון שפעם כמעט הכנסתי טבח לכלא, אך גם זה נעשה כמוצא אחרון ובדרך שאפשרה למערכת לתקן את עצמה. מאבקי הדת לא החלו השנה, אלא היו קיימים מאז הקמתו של צה"ל, לא כמדיניות, אלא בגלל העובדה הפשוטה שבצבא נפגשים דתיים וחילונים. השאלה היא בגישה ובסגנון אתו ניגשים לפתרון.
בעיקר מאז החלטת הרמטכ"ל על העברת אגף "תודעה יהודית" מהרבנות הצבאית אל אגף כוח אדם, ישנם כמה ארגונים אשר אימצו גישה לוחמנית שמנסה להוכיח לנו כאילו צה"ל שלנו, שכיום הרבה יותר קל לשמור בו על ההלכה, הפך בן רגע להיות צבא שנלחם ביהדות.
אגף "תודעה יהודית" נתן ביטוי רק לצד מאוד מסויים של היהדות ולא נתן במה ראויה אפילו לרבנים מתוך הציונות הדתית שאינם נמנים על המגזר החרדי לאומי. החלטת הרמטכ"ל נעשתה ע"מ שתחום היהדות לא יהיה נחלתו של תת מגזר אחד, אלא יתן מקום לשלל המגזרים. אלא שהחלטה זו עוררה כעס רב בידי מי שנטלו מהם את הבלעדיות להחליט מה יהדות ומה מחוצה לה. ומאז, הגישה השתנתה: מגישה חיובית הבאה לפתור את הבעיות בצורה ראויה, החלו לצייר את הצבא כמערכת שגוזזת זקנים ואוסרת על הכנסות ספרי תורה. גישה של פרוטקשן: החלטתם להתחיל איתנו- נראה לכם מי אנחנו. ומשם זה גם ממשיך הלאה לאמירות חסרות אחריות של אנשים כמו חגי בן ארצי שרואה בפקודה השירות המשותף החדשה כ"בגידה", והרב שלמה אבינר אף אמר עליה שהיא ב"ייהרג ובל יעבור".
בטבעו של צבא, ההיגיון לא תמיד מופיע בשנייה הראשונה. אך מכאן ועד השחרה והאשמה של הפיקוד, הדרך ארוכה. ואכן, מי שיעקוב אחר תגובות דובר צה"ל לכל המקרים שאותם העלו ארגונים כמו "לביא" ו"צו אחד", יראה שממש לא "כצעקתה". הסיפור שבו נזעקו אותם ארגונים כאילו אסור להכניס ספרי תורה לצה"ל, לא היה אלה עניין הקשור בשינוי ביחס הכללי של צה"ל לכניסת תורמים לבסיסים והדבר חייב גם שינוי מסויים בנושא זה. גם בעניין הזקנים או בעניין הפלוגות המעורבות היה ניפוח גדול מאוד מצד אותם ארגונים, כפי שלמשל ענה דובר צה"ל על אחד המקרים: "באשר למקרה המתואר, טענות הכתב נבדקו לעומקן ונמצאו שגויות". אם חייל מתלונן זה לא אומר שהוא צודק וזה גם לא אומר שלא היה בצבא מי שהקשיב למצוקתו הנקודתית. ובמחילה, אני מאמין יותר למערכת הצבאית מאשר לארגונים מסוג "שוברים שתיקה" -רק מהצד השני. מי שחושב שאותם ארגונים כמו "צו 1" ו"לביא" בסה"כ דואגים לרווחתו ההלכתית של החייל הדתי, אינם אלא טועים. מאבקם נסוב על משהו הרבה יותר חתרני שמסכן את הצבא שלנו כ"צבא העם".
מן העבר השני, כתמונת ראי של המגמה החרדית לאומית, התפתחו בשנים האחרונות גישות שליליות כלפי השירות הצבאי של חיילים וקצינים דתיים, שזכו לכינוי "הדתה". במסגרת זו נעשה ניסיון חוזר ונשנה להזהיר מפני הסכנות כביכול, שיש בשירותם המשמעותי של חיילים וקצינים ציונים דתיים שפניהם ל"השתלטות", "סירוב פקודה המוני" וכיוצא באלו טענות. טענות אלו נועדו לא רק להזהיר, אלא להצר את צעדיהם של לוחמים וקצינים דתיים שבדור האחרון תורמים תרומה הולכת וגדלה לשירות בצה"ל בכל שדרות הפיקוד. המגמה של אותם ארגונים דתיים משחקת לידיהם ולמעשה שני הקצוות מזינים אלו את אלו והרי לנו מלחמת דת בתוך צה"ל, מבלי שהיא באמת קיימת.
במאמרו החשוב "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות", סלל הרב יהודה עמיטל זצ"ל את הדרך למאות אלפי חיילים דתיים שהתגייסו אח"כ לצה"ל. את המאמר הוא פתח במילים: "לא בסופה דרכנו ובסערה לא הלכנו. צנועות ושקטות הן הנתיבות בהן צעדנו. אך צעדנו באומץ...". -זה הדבר שנחוץ לנו היום: לעמוד איתן על החובה של הצבא לתת לחייל הדתי את היכולת לשמור על דתיותיו, אך יש לעשות כן, לא מתוך פחדים, אלא מתוך ראייה חיובית, המבינה את העובדה שלמונח "צבא העם" יש ערך גם במובן ההלכתי.