ישנה יונה אחת, צחורה כשלג. יונה המרחפת שנים רבות בעולם, יש אפילו הטוענים שמקורה עוד מימי נוח. היא נודדת, עוברת יבשות וימים, ואחת לכמה שנים היא קופצת לביקור קצר, ברגע שאנשים שוכחים את דבר קיומה היא מגיחה שוב מן האופק. היא מגיעה ומבקרת אצלנו כל כמה שנים, בדיוק שאנו מתעייפים. בזמן שאמהות צופות במלחמה שהולכת וקרבה היא זורה בהן תקווה, תקווה שבניהן שלהן כבר לא ייקחו חלק בקרבות. היא מגיעה בזמן שבעלי עסקים משוועים למעט תיירות והכנסה, היא מסובבת את ראשם ומציירת הרמוניה ושלווה. בזמן שהמוני אנשים טובים ופשוטים יושבים אל מול מרקע הטלוויזיה ודפי העיתון, שוטפים שליחיה את מוחם ועושים את מלאכתה. בזמן שעל ביתי אנשים תמימים, ילדים, נשים וטף נופלים טילים היא נודמת ומתרחקת, לא עושה מאום שכן חלילה היא עלולה להיפגע. היא מעופפת ועוברת מעל ראשי כל ישראל וכמו מחלקת להם הילה של תקווה...
בעבר הלא רחוק היא הגיחה והגיעה מנורבגיה הרחוקה, שם היא קוננה בעיר קרה העונה לשם "אוסלו". היא הגיעה לארץ קטנה ועשתה כמיטב יכולתה כדי להביא שלום... היא ציירה על שמיים ורודים, עתיד טוב יותר, עתיד בלי לחימה, בלי דקירות חיילים וחקלאים, בלי אבנים ובלי בקבוקי תבערה, פשוט "שתי מדינות לשני עמים..." היא סחפה אחריה רבים וטובים, כמו הייתה החלילן מהמלין ממש, אך אבוי אחד הצדדים לא שמע על חזון היונה הלבנה, בשבילו חזון הוא עצמות יבשות בארון מתים... כך נגררה אותה מדינה למלחמה נוראה ומתמשכת. מלחמה עם למעלה מאלף נרצחים מצידה. אכן כמו שהבטיחה לא עוד אבנים ודקירות, אלא חומרי נפץ קטלניים, אוטובוסים חרוכים ורובים שניתנו לרוצחים. היונה אף זיכתה את מנהיג הרוצחים בפרס נובל לשלום, על כך שעשק את עמו והוביל אותם לקרב כמו היה אופיום להמונים. כך בשקט, בשקט, שעימה דם ילדים רבים פרחה לה היונה אל בין העננים, נעלמה כלא הייתה...
עברו ימים, חלפו שנים, עייפו האנשים מקולות המלחמה, מהפצועים וההרוגים "קורבנות השלום". היונה שוב החלה עושה קולות, סם שלום טובה וברכה... אותו פזמון רק ממקום מושבה החדש, פסגת "קמפ-דיוויד" וההמון שב ונמשך אל מעטה הקסם והאשליה. בראש המחנה עמד בוטח, מי שהיה שר הצבא של אותה המדינה, במהירות ברק החליף את כדורי נשקו בעט כדורי ונסק בעזרת היונה הלבנה ועדר מעריציה, מעלה-מעלה אל ראשות המדינה. שוב נמשכו ההמונים אחר האשליה, כך גם איבדו כיוון מינקות אותו העם, צאצאות ארבע אמאות קדושות. למזלו של אותו העם גילה האויב את פרצופו טרם כילתה היונה את זממה, אומנם מצפון כבר נפתחה הרעה אך טרם הספיקה היונה להתגלות כחתול שחור פתחו האויבים במערכה נוספת. למרות ההבטחות צימאון דמם לא מצא רוויה בהסכם בו נכלל כל "מהווים", את חזונם הם לא זנחו.
חלפו להן השנים, שוב ושוב ניסתה היונה להגיח חזרה. ועידת שארם, מפגש טאבה, פסגת עקבה ושאר פסגות שהבטיחו איגרא רמה אך היו מתכון בטוח לבירה עמיקתא. המון העם שהתפכח מאשליית ה"שלום-שלום" לא שעה יותר להבטחות הסרק ובחר אדם חזק, גיבור שלחם כמו ארי את כל מלחמות עם-האל, שימשיך ויעמוד איתן אל מול שוטי הנבואה. אולם גם אותו פיתתה היונה, בשלטון אלמוות והענקת חיסיון לו ולכל נתיניו השמים בה מבטחם. היא גייסה שוב את עושי רצונה, והם יצאו למסע הכפשה: "עזה המקום הצפוף ביותר עלי אדמות", אילו רק היו נותנים להם אותם מתנחלים-מתנכלים אוויר לנשימה וקצת מקום, היו מקימים האויבים המסכנים פארקי תעשייה ופארקי משחקים, משותפים אלא מה?! פארקי שלום. כל שהיה על אותו מנהיג לעשות הוא לגרש קרוב לרבבת אנשים מבתיהם, חלק קטן מאותה מפת-דרכים ארורה. כדי להרגיע הבטיחו שאם לא יהיה שקט תהייה לנו את הזכות המלאה לתקוף את האויבים שכן אנחנו כבר לא כובשים... כך עם עלה של זית חנקה אותנו היונה מדרום, והביאה את מדינת החמאס-שטן.
ישראל התשס"ח: ארה"ב שוב לוחצת, בוש עמוק בבוץ, בניהול ארצו הוא כושל, הוא חייב לגזור קופון, רגע לפני שהוא נקרע מעל דפי ההיסטוריה. מחמוד-עבאס או אם תרצו אבו-מאזן, מנהיג הפלסטינים-כך טוענים. מכחיש שואה ידוע שקיבל את תואר הדוקטורט על עבודתו "הקשר הסודי בין הנאציזם לציונות", שוב נבל שרוצה נובל, רק שאין לו כל שליטה על השטחים עליהם הוא מנהל משא ומתן. החמאס שהשתלט על רצועת עזה, עוד רגע במהדורה המקורית גם בגדה. מהעבר השני ראש הממשלה, כן שוב אחד שטובע בכיסאו בגל החקירות נגדו, זה שנעץ שיניו לאחר מחדלי המלחמה, שוב אחד שאחוזי התמיכה בו היו עד לפני מספר ימים אפסיים, שוב אחד שמחלק לפלסטינים שריוניות, נשק ותחמושת ולא הוא לא זקוק לאישור מועצת הביטחון, יש לו ניסיון שנרכש בדם, דם החיילים בלבנון. כן הוא טען לפני מספר ימים שההנהגה הפלסטינית חלשה ואין לה סיכוי לתפקד לא בעזה ולא בגדה, אך היועצים-יחצנים דרשו פעולת הצלה, לא צבאית, אלא של הקריירה אלא מה?! שוב בכירים במערכת הביטחון יוצאים בתוקף נגד המהלך ושוב הם נדחקים לעמודים הפנימים בעיתון, פוטרים אותם כ"רואי שחורות" ו"מחרחרי ריב" הכול נכון! כן הכול מותר! הרי העם בחר: "כן, קדימה!" שוב שמעון פרס, משליט השלום עלי אדמות, האיש שהביא לנו את אוסלו ונתן ידו בכול יוזמות ההתאבדות האחרות עושה קולות, הפעם ממרומי כסא נשיא המדינה. שוב הוא עושה כנפיים ונפגש עם כל שועי עולם, שוב הוא זועק "אנחנו מוכרחים להביא לקץ הסכסוך", כמו חירש אל אילמים. שוב מצטרפים לממשלה כל מיני פוליטיקאים הזויים שרק אתמול זעקו גוואלד, "לא ייצא מזה כלום" הם אומרים, נו טוב כמה כותרות מעולם לא הזיקו לאיש...
זמר השלום המשתמט שוב כותב תור בעמוד הראשון, בעיתון הראשון בתפוצתו, אותו עמוד בו פורסמו ימים ספורים לאחר מכן נתוני ההשתמטות. אותו עמוד בו שוב הכותרות זועקות על "וועידת השלום", "ההזדמנות האחרונה למפת הדרכים", על "מנהיג פלסטיני מתון" ש"רוצה שלום", אותו עמוד בו מידי יום מודיעים לנו בכותרות ענק על סעודיה, סוריה ושאר שונאות המצטרפות ליוזמה, הן קוראות להשמידנו, הן לא מכירות בנו, אך ההתרגשות באוויר! הכתבים מבשרים ברטט על עוד פגישה "לקראת הפסגה" חג ממש! שלטי חוצות זועקים "שלום עכשיו", נערים מחלקים סטיקרים בצמתים, שוב שומעים ברחוב התלחשויות של אנשים טובים שסופגים את האוויר-רע: "חייבים להגיע להסכם", "חייבים קצת לוותר". כול השאר נדחק לשוליים, "כולם מדברים על שלום אף אחד לא מדבר על צדק", מה עם המרצים הבכירים ששובתים כבר חודש וחצי והמורים ששובתים למעלה מחודש? אלה שראש הממשלה מסרב לדבר איתם, אלה שהוא שלח להם מכתב דרך דפי העיתון, אותו העיתון שהציג הפגנת מאה אלף איש למענם ונגד הממשלה כספין.
שקט! אין זמן לשטויות, עכשיו עושים שלום! אז מה אם עשרות אלפי תלמידים מסתובבים ברחובות, האלימות גואה ורוצחים אנשים על ימין ועל שמאל. אז מה אם השוטרים לא בטוחים אם הם שוטרים, גנבים או אולי בכלל מחסלים מהעולם התחתון? הרי מי בכלל רוצה להיות שוטר?! היום כל ילד בכלל חולם לחלוש על אירגון פשיעה. אז מה אם מערכת המשפט מזכירה את אחד מסרטי דרקולה, בכירים בגלימות שרודפים אחד אחר השני. לעזאזל הכול! גם הקסאם סתם שמאסם! נדאג לכול שיחתם ההסכם, "ב-2008" דברי ראש הממשלה. אל תצחקו! נדאג לכול! בזמן שהחמאס יתפרק מנשקו, ירקוד הורה לאור המדורה, ישחרר את גלעד שליט ואת הררי הנשק והתחמושת ימסור בלא תמורה. אפשר לשחק בנדמה לי, אנו גובלים בשבדיה נורבגיה והולנד, שוויץ זה כאן! אל דאגה, הצטרפו לאנאפוליס, השלום רחוק אך היונה הפכה זהב והסגידה כבר כאן.