"טבילה צריכה להיות בשמחה. לא בצער, קושי, עול או טרחה"

הקושי בהגעה למבנה, הירידה למים שנעשתה קשה עם השנים, הבלניות הצדיקות: דניאלה יקירה מקרית אתא היא יועצת נגישות על כסא גלגלים ומדריכה מינית לזוגות בעלי מוגבלויות. בגילוי לב היא מספרת על ההתמודדות עם הטבילה במשך 25 שנים

חדשות כיפה אביטל טרקיאלטאוב 19/01/17 19:02 כא בטבת התשעז

"טבילה צריכה להיות בשמחה. לא בצער, קושי, עול או טרחה"
באדיבות המצולם, צילום: באדיבות המצולם

בגיל 11 נפגעה דניאלה יקירה בעמוד השדרה ומאז היא משותקת בפלג גופה התחתון, זה לא מנע ממנה להתחתן בגיל 19, לעסוק בחינוך מיוחד, להפוך ליועצת נגישות ששמה אנשים בעלי מוגבלויות בקדמת הבמה בכל הנוגע לתכנון ובנייה של מבני ציבור ובין היתר לעסוק בייעוץ והדרכה מינית לזוגות בעלי מוגבלויות.

לא לוקח לי יותר מעשר שניות של שיחה כדי להבין שהאישה שאני מדברת איתה היא מיוחדת, בעלת עוצמות בלתי רגילות וכוח רצון מעורר השראה. דניאלה יקירה, היא הראשונה שמוכנה להתראיין ל'כיפה' בנושא הנגישות במקוואות ולספר על חוויותיה האישיות בשם מלא. יקירה מתגוררת בקרית אתא והיא אמא לארבעה ילדים בגילאי 15 עד 23, היא נשואה כבר כמעט 25 שנה מה שמעניק לה וותק לא מבוטל בכל הנוגע לביקורים חודשיים במקווה "זו מצווה שצריך לעשות אותה בשמחה והיא לא צריכה להיות כרוכה בצער וטרחה או הרגשה של עול וקושי. זה צריך להיות משהו משמח ולא כל כך מורכב" דניאלה מתעקשת.

כשהייתה רק בת 11 וחצי וירוס שחלתה בו פגע בעמוד השדרה שלה והותיר אותה על כסא גלגלים, שמונה שנים אחר כך נישאה לגיא, גם הוא בעל מוגבלות "מגיל 19 אני הולכת למקווה. בתחילת הדרך הלכתי למקווה של קרית שמואל, הוא לא היה נגיש- בתקופה ההיא זה היה פחות במודעות. אבל למזלי מצבי הפיזי היה קצת טוב יותר אז. התהלכתי קצת בעזרת קביים ומכשיר ברגל. זה מה שבעצם אפשר לי להסתדר עם סוגיית המקווה".

הקושי במקווה שאינו נגיש מתחיל כבר ביציאה מהרכב מסבירה דניאלה "המקווה היה באמצע שביל, תמיד הייתי מנסה לחנות כמה שיותר קרוב, כי זה היה כרוך בהליכה במרחק שהיה לי קשה, בנוסף בכניסה היו שלוש מדרגות. הקושי הגדול היה בתקופת החורף. כשירד גשם ולא הייתה לי אפשרות להגיע קרוב למקווה פשוט נרטבתי- הידיים שלי מחזיקות את הקביים כדי ללכת אז אין לי אפשרות להחזיק מטרייה. אני לא יודעת עד כמה אפשר להבין את זה, זה נשמע כמו כמה רגעים של הליכה בשביל, אבל זה הקושי של ההליכה והעובדה שאני לא יכולה להחזיק מטרייה ואם יש גשם אז אני קצת אבודה. אף אחד לא חושב על הדברים האלה אבל לי זה תמיד שיקול איפה לטבול".

אחרי שצולחים את הכניסה למבנה עצמו, מגיעה המורכבות של המעבר מהשירותים למים. "תמיד היה לי חשוב שחדר הטבילה יהיה סמוך לחדר ההתארגנות, כדי שאני אצטרך לעשות כמה שפחות צעדים. ברגע שאני מורידה את המכשיר מהרגל אני בקושי יכולה ללכת. לאורך כל השנים, הייתי צריכה שהבלנית תעזור לי, תתמוך בי ותחזיק אותי קרוב לגוף כדי שאני אוכל להישען עליה וללכת את הצעדים האלו".

זמן קצר לאחר נישואיה עברה דניאלה להתגורר בקרית אתא אך המשיכה לנסוע למקווה בקרית שמואל שהיה 20 דקות נסיעה משם. התלות בבלנית והצורך להגיע לטבילה במקום בו נבנתה מערכת יחסים איתה היא קריטית עבור טובלת בעלת מוגבלות. "הקשר עם הבלנית הוא מאוד חשוב. היא עוזרת לי ממש, זה לא רק להסתכל שאני טובלת, היא ממש צריכה לעזור לי ולדעת איך לעזור לי וזה היה לי מאוד מאוד חשוב".

פסיעות מצווה

דניאלה הספיקה לעבור קילומטראז' נאה בדרך למקוואות במהלך חייה. כמה שנים אחרי המעבר לקרית אתא החליטה להתחיל ללכת למקווה המקומי שהיה במקום מוסתר והובילו אליו כעשר מדרגות אותם צלחה דניאלה פעם אחר פעם "יש תפיסה כזו שהמקווה צריך להיות במקום מוצנע שזה לפעמים דווקא מקשה עלינו, זה קצת יותר אתגר להגיע". גם המקווה הזה כאמור, לא היה מונגש בשום צורה "קרה לי לא פעם שהחלקתי עם הקביים, מגיל 11 וחצי אני על כסא גלגלים אבל יש לי אפשרות ללכת ממש מעט עם הקביים ועם מכשיר ברגל ולמקווה הייתי הולכת ככה. הבלנית הייתה מאוד עוזרת לי אבל קרה לא פעם שנפלתי, מבחינה בטיחותית זה היה מסוכן- במקווה גם אם יש אפילו קצת מים על הרצפה זה כבר מועד לפורענות".

בניגוד לסיפורי האימה הנשמעים בדרך כלל אודות בלניות, דניאלה מציירת בלניות מתחשבות, רגישות ומיוחדות שבלעדיהן לא הייתה יכולה לטבול בכל חודש. הקשר שנרקם בין דניאלה לבלניות היה מעורב בלא מעט רגש "הבלנית הייתה מביאה מגבות שמשרתות בדרך כלל את הנשים והייתה עושה לי שביל ממגבות מהחדר עד למקווה" דניאלה אומרת וקולה נשנק, דמעותיה מעידות על מחוות קטנות, לכאורה, שהיוו שינוי גדול ומשמעותי עבורה "אני נזכרת, כמה הייתי מתפללת שכל המאמץ שאני עושה מסביב גם ייחשב לי מצווה, פסיעות המצווה האלה שאני עושה בשביל המקווה".

"גם הירידה למים הייתה מסוכנת כי לא היה מעקה. הטבילה עצמה היא פחות מסובכת לי כי אני יודעת לשחות, אבל יש נשים שגם הטבילה עצמה היא מורכבת עבורן, אם אין להם מספיק כוח כדי לדחוף את עצמן לתוך המים אז הן צפות. לי לא הייתה את הבעיה הזאת ב"ה, בתוך המים כבר היה לי כיף הבלנית הייתה אומרת לי לשחות כמה שאני רוצה". עם השנים, דניאלה מספרת כי "זה נהיה יותר קשה, הגוף שלי הוא כבר לא מה שהיה, השנים עושות את שלהן. בשלב האחרון ממש כבר ירדתי על הישבן במדרגות ואז החלטתי שזה כבר קצת יותר מדי, בנוסף לכל הדברים מסביב".

לפני שנתיים וחצי החלה דניאלה לחפש מקווה אחר ושמעה על מקווה נגיש בחיפה, שאינו שייך למועצה הדתית אלא לעמותה פרטית. "מאז אני טובלת שם, יש להם חדר מיוחד עם מתקן שמחובר למנוף שמתיישבים עליו ומוביל לתוך המים, באותו סגנון של המעלון שיש בבריכה. הכסא מחובר לתקרה והוא נוסע על מסלול מחדר ההתארגנות לטבילה ועד למים עצמם. הבלניות נחמדות ועוזרות והטבילה עוברת בסדר. החסרונות הם שזה רחוק, זה דורש בערך חצי שעה נסיעה וזה גם מאוד יקר, טבילה שם עולה 55 שקלים לעומת 10 או 15 במקוואות של המועצה הדתית. הרבה פעמים אני גם עושה את ההכנה בבית ובאה רק לטבול, זה מרגיז קצת שזאת האפשרות היחידה ואין לי בחירה כל כך, אני די חייבת את זה".

טובלת היא לא שק תפוחי אדמה

במקביל לטבילות בחיפה, נולדה בדניאלה התקווה למקווה נגיש בקרית ביאליק לאחר שהמועצה הדתית הכריזה על התחלת בנייה של מקווה שיותאם גם לבעלי מוגבלויות. "הוזמנתי לטקס חגיגי שבו הכריזו על הבנייה, מאוד שמחתי, ממש חיכיתי לפתיחה שלו".

כגודל הציפייה כך הייתה גודל האכזבה מהמקווה החדש "לצערי הרב, למרות שבניית המקום לוותה על ידי יועץ נגישות- לא הייתה שם חשיבה עד הסוף ולא כל הפרטים שם היו תקינים, לא על פי חוק וגם לא באופן כללי. שמו שם ריצפה מחליקה, לא עשו שם הנגשה ללקויי ראייה. היה הרבה רצון טוב והבלנית שם מקסימה והכל אבל יש שם הרבה בעיות שלצערי לא נפתרו כל כך עד היום".

כל הבעיות האלו הן פחות מהותיות, אומרת דניאלה "מה שמנע ממני לטבול שם זה שבחרו כמתקן הורדה למים להשתמש ב'מתקן סל', זו רשת שמלבישים על הטובלת וככה מרימים אותה, התחושה היא שהטובלת היא כמו איזה שק תפוחי אדמה שמניפים אותו- זה פשוט שק. אני חששתי שזה יכאב לי, הגב שלי עקום וכל התנוחה בדבר הזה לא תומכת בגוף. גם כשכבר הייתי במקווה ויתרתי על זה בסוף, הבלנית תמכה בי ועזרה לי להיכנס למים בלי המתקן".

(צילום: המשרד לשירותי דת)

דניאלה חזרה לטבול בחיפה, שם מתקן ההורדה הוא כסא פלסטיק קשיח ויציב, אך המשיכה לפעול להעלאת המודעות בנושא. "אני מדברת על זה עם כל גורם שאפשר. המיפוי שקיים היום לגבי אופן הנגישות בכל מקווה גם הוא לא מספיק. זה לא מספיק לכתוב 'נגיש' או 'לא נגיש', זה כאילו לא כתוב כלום, יש הרבה אלמנטים שאני צריכה לקבל עליהם מידע בשביל להחליט אם זה מתאים לי או לא, נגיש למי? מה יש שם? יש חנייה קרובה? מעבר לכסא גלגלים? יש מתקן הרמה?". ביקורת רבה נמתחה בשבוע האחרון על רשימת המקוואות הנגישים לכאורה באתר המשרד לשירותי דת, רשימה שאכן אינה עדכנית ואינה רלוונטית במקרים רבים.

ביום יום עובדת דניאלה כיועצת נגישות "למדתי את התחום, יש לי הסמכה, אני מכירה היטב את החוק. נגישות היא לכלל המוגבלויות, גם לנשים חירשות, גם ללקויות ראייה או עיוורות, גם לנשים עם הנמכה קוגנטיבית. זה צריך להיות משהו היקפי וכולל ולא רק 'כן נגיש' או 'לא נגיש'. זה לא נותן שום דבר המידע הזה, זה צריך להיות מפורט ברזולוציה יותר ממוקדת".

"אין מספיק הבנה לחשיבות של העניין" מצביעה דניאלה על שורש הבעיה "מקוואות חדשים שנבנים לא נבנים כמו שצריך. צריכה להיות אכיפה והקפדה על הפרטים האלה כי יש להם משמעות. נשים משתמשות ונעזרות בזה, זה מאוד קריטי לפעמים, אולי כדאי לערב את הנשים בבנייה כדי להבין את הצרכים". נקודה חשובה נוספת, מסבירה דניאלה, היא מתן הדרכה לבלניות "הדרכה איך לעזור, הן בדרך כלל מקסימות ובאות לקראתנו ומוכנות לעזור אבל לתת להן את הרקע בנושא הזה".

ברכה בכתב ברייל

כיום בכל פרויקט בנייה, חובה על פי חוק שהיתרי הבנייה יהיו חתומים גם על ידי יועץ נגישות. תחום ייעוץ נגישות נלמד היום במספר אוניברסיטאות ונוגע לא רק לנגישות המבנה עצמו אלא להתאמה של אופי המקום, הריהוט ועוד לצורכיהם של אנשים בעלי מוגבלויות. "המחוקק הבין שזה לא מספיק שתהיה רק נגישות של המבנה. יש עוד המון מרכיבים נוספים שצריכים לטפל בהם כמו שילוט, ריהוט, מתקנים, אביזרים, תאורה, כל מיני דברים שמשלימים את הנגישות בתוך הבניין. אפילו לשים במקווה את הברכה שהאישה אומרת לאחר הטבילה גם בגרסה בכתב ברייל. כל מיני דברים קטנים שמסייעים להתנהלות שם לנשים עם מוגבלויות שונות" תחום זה נקרא "נגישות שירות".

"בהיותי בתחום, אני באופן טבעי שמה לב לכל הדברים האלה, במיוחד כשהמקום הוא חדש זה מאוד חורה לי כי זה לא עניין של עלות כספית אלא של חשיבה, תכנון נכון והתמצאות בנושא. זה חבל" אומרת דניאלה בכאב. "לא תמיד היועצים עושים עבודה מספיק עמוקה ויכול להיות שיש נטייה של המבצעים קצת לזלזל או להקל בחשיבות של הדברים האלה. תוספת של מאחז יד באמבטיה אולי מוסיף מעט כסף אבל זה מאוד למי שתהיה זקוקה לזה, לבטיחות שלה, ליכולת שלה לעשות את הדברים באופן עצמאי. כל פעם שאני נתקלת במישהו מהתחום אני מנסה להעלות את המודעות ולהדגיש את החשיבות של הדברים האלה".

מלבד היותה יועצת נגישות, דניאלה מעניקה בשנים האחרונות ייעוץ והדרכה בתחום המיני לזוגות בעלי מוגבלויות, תחום גם בו בעלי מוגבלויות חווים התמודדות שונה מזו של זוג רגיל. "אני נוגעת בתחום הנגישות מהמון כיוונים. אני מתעסקת בזה כבר שש שנים ובמסגרת הזו יצא לי לעשות הכנה לחתונה של זוגות עם מוגבלות. בעניין המקווה יש הרבה חשש, כי בדרך כלל אנשים לא מכירים את המקום הזה לפני שהם צריכים אותו. אני ממליצה על המקומות שאני יודעת שהם נגישים, כמובן כמו שאמרתי הקשר עם הבלנית הוא מאוד מאוד חשוב. הגישה שלה והרצון לסייע הם מאוד קריטיים להרגשה בכל התהליך הזה. זו מצווה עקרונית, חשובה והכרחית וחייבים לעזור לאותן נשים שאין להם ברירה והן לא יוכלו לבצע אותה אם המקוואות לא יהיו נגישים, יש כאלה שזה ממש קריטי עבורן. צריך להבין את המקום הזה".

(צילום: באדיבות המצולם)

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן