בשבועות האחרונים אנחנו נחשפים לתהליך הפוליטי האופייני לתקופת טרום-בחירות: פריימריז, רישום מפלגות, פתיחת קמפיינים ועוד. במקביל עברו על המדינה כמה אירועים משמעותיים בתחום המדיני-בטחוני, ביניהם פינוי בית המריבה בחברון והתפוררות הרגיעה ברצועת עזה. האירועים השונים, הן בתחום הפוליטי-מפלגתי והן בתחומי הבטחוני, מתאפיינים בקו מרכזי: אגרסיביות, אלימות מילולית (ובחלק מהמקרים גם פיזית), שימוש בדמגוגיה. אין שום אפשרות להיחשף היום לאירוע פוליטי או מדיני שנוי במחלוקת בלי להיחשף לשיח תוקפני ואלים, כמעט מכל צד שהוא.
כך, אנשי שמאל רבים נוהגים להתייחס לכל האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון במושגים של "פוגרומיסטים", "משיחיסטים" וכדו, תוך הכללה ויחס של פסילה. קל להתייחס למי שלא מסכים איתך במושגים של "פשיסטים", בלי לראות את החטוטרת על הגב של עצמך- שלילת הלגיטימיות של כמעט רבע מליון איש, התעלמות מאלימות של אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי וכדו. התקשורת בוודאי לא תורמת- יחס מכליל כלפי "המתנחלים" מעוות את המציאות ויוצר מרירות אצל חלקים גדולים מהאוכלוסיה. מאידך, כל מי שגולש היום באתרי חדשות נתקל בטוקבקים המנאצים את אנשי השמאל במילים שאינן ראויות, שגובלות אף הן בהסתה.
יחס לאנשי השמאל כ"בוגדים", כ"אחראים לכל האסונות" ושאר כינויים לא צריך להתקבל על הדעת כאורח חיים, כשם שלא צריך להתקבל יחס לימין כאל "פשיסטים". אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים-סובלים מדי יום ביטויים כאלה. זה בדיוק מה שאנחנו רואים מצד המתפרעים בחברון, שמכנים גם את חיילי צה"ל ואת השוטרים "נאצים". זה בדיוק מה שמתייצב לפנינו כשהמושג "קולוניאליזם המתנחלים" הופך לקבוע בטורי הדעות של אנשי שמאל. אנחנו נחשפים לכך בגילויי דעת של משה פייגלין, שמקפיד לחזור ולהדגיש כי מערכת המשפט "אינה יהודית", ושל אנשי מרץ, המכנים את הדתיים הלאומיים "סכנה לדמוקרטיה", במאמרי דעה של פובליציסטים ובנאומים של פוליטיקאים. התופעה הזו מקיפה את כל הציבור היהודי, שמאל וימין, חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים. יותר ויותר אנשים משלימים עם שיח כזה וגם מזדהים איתו, ואלה שלא מזדהים איתו- כלומר רוב האוכלוסיה היהודית מתייאשים מהמעורבות בדמוקרטיה ובתהליכים הפוליטיים, מ"המצב". פחות ופחות אנשים מוכנים לבוא להצביע, ויותר ויותר טוענים: "כולם מושחתים, אין מה לעשות". תהליך כזה עבר ועובר על הציבור הערבי בישראל: האזרחים הערבים התייאשו מנבחרי הציבור היהודים שהזניחו אותם, ומנבחרי הציבור הערבים משום שלא עשו דבר לשיפור מצבם ועסקו בעיקר בדמגוגיה. שיעור המצביעים בקרב אזרחי ישראל הערבים נמוך מ-50% אחוז, וזהו הכיוון אליו מתגלגל גם שאר הציבור.
התרבות הזאת מאפיינת לא רק את הפוליטיקה הישראלית, ונפוצה גם בשאר תחומי החיים, אבל בפוליטיקה של מדינה דמוקרטית היא מסוכנת במיוחד. שיח אלים מרחיק את האנשים שסולדים ממנו, ופועל לטובת אלה שמנהלים ומלבים אותו. כדי לנהל שיח כזה אתה לא צריך להיות בריון או לתפוס בכוח את הזכות לדבר. אתה יכול לעשות את זה בטון נעים ומאוזן או במילים יפות ומסוגננות, ללא השתלחות ישירה.
שלילת הלגיטימיות ההדדית מכל צד מלהיטה את הרוחות ויוצרת מצב בו כל קצה נצמד בקנאות לתפיסה האידיאולוגית שלו, אך שאר האזרחים, שמיואשים מהמערכת ומהתהליך נעשים אפאטיים ואדישים. זה מתכון בטוח לא רק להתפרקות של דמוקרטיה, אלא גם להתפרקות של המדינה כולה. הביטוי היחיד שאני יכול לצטט כאן הוא מילותיו של שר האוצר המנוח יגאל הורוביץ: "משוגעים רדו מהגג!". אם כל אחד מאיתנו ימשיך לאפשר שיח פוליטי של שלילת לגיטימיות של הצד הנגדי, נביא לדבר אחד ודאי: סכנת מלחמת אזרחים, התפרקות המדינה הקיימת ל"מדינות" של קבוצות שונות, שכל אחת מהן שואפת לשמור על טהרת ראיית העולם שלה. זהו האינטרס של הקיצוניים ביותר מכל צד, ששואפים "לשבור את הכלים", אבל זהו קץ הרעיון הציוני.
גניה פרומין, עולה מברית המועצות, סטודנט למזרח תיכון ודרום מזרח אסיה באוניברסטיה העברית. חבר בפורום אשכול