שכבנו צמודים לקרקע, עמוק בלילה, לוחמי פלוגה ב', בגדוד 71 של חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מוטה גור, מול גדר הגבול בין שכונת מאה שערים לבין שכונת שמעון הצדיק - שיח ג'ראח ,שאנו קוראים לה היום שכונת שמעון הצדיק, בירושלים והמתנו בציפייה דרוכה לפיצוץ מטען "הבונגלור" (מטען נפץ מיוחד לפיצוץ גדר) שיפרוץ את הגדר.
אור ליום שלישי, בליל כ"ז באייר, כשעתיים אחר חצות נשמע פיצוץ עז של "הבונגלור", ומיד הסתערנו דרך הפרצה בגדר על העמדות הירדניות בשורת הבתים הראשונה . הקרב היה קשה, כמו בלחימת לב"ב (לחימה בשטח בנוי), הליגיונרים הירדניים נלחמו ולא ברחו . הלחימה התנהלה בחשכת הלילה באיטיות מחדר לחדר, מדירה לדירה, מקומה לקומה, מבית לבית ומעמדה לעמדה. בלב"ב עיקר הלחימה נעשית על ידי יחידים ההולכים בראש. כך החלה הלחימה, משה אבוטבול לפני ואני מיד אחריו. הוא נכנס ראשון לטהר חדר, יורה פנימה ונצמד לדופן ימין ואני נכנס מיד אחריו , נצמד לדופן שמאל ויורה פנימה.
משה אבוטבול הי"ד ואנוכי עברנו יחד את השירות הצבאי בנח"ל ובנח"ל המוצנח במסגרת ה"הסדר" של המכללה לחנוך "מורשת יעקב" ברחובות. משה שסיים את לימודיו היסודיים בממ"ד משואה והיה חניך בסניף בני עקיבא בקריית גת, הגיע למכללה מישיבת הדרום ואנוכי הגעתי מישיבת ההסדר "כרם ביבנה". בנח"ל המוצנח- גדוד 50- שרתנו באותה המחלקה בפלוגתו של בנימיני, פלוגה א', היינו באותו אוהל סיירים, ובאותה דבוקה שצנחה בתרגילים ובאימונים.
במכללה (שנקראה אז "מכון תורני פדגוגי") בלט משה בכישרונותיו הרבים, בשקדנותו ובמידותיו האישיים והחברתיים. הוא הצטיין בלימודיו יחד עם עיסוקיו בתחביביו- ספורט וטיולים.
בסיום ה"הסדר" בראשית שנת תשכ"ז ,השתחררנו מצה"ל והלכנו יחד ללמוד באוניברסיטה העברית, הוא תנ"ך וספרות ואנוכי סוציולוגיה וגיאוגרפיה. חלקנו חדר אחד במעון הסטודנטים "נווה שכטר" בירושלים שיועד לסטודנטים אמריקאים שלמדו בארצות הברית ב- j.t.s ובאו ללמוד שנה אקדמית בישראל. הלכנו יחד בשבתות להתפלל ב"בית הלל" ברחוב בלפור (מוכר?) שהיה באותה תקופה המרכז החברתי ("הביצה") של הסטודנטים הדתיים.
בחורף תשכ"ז - 1967, נקראנו לשירות מילואים ראשון להקמת גדוד 71 בפיקודו של עוזי עילם ( לימים תת אלוף ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית), גדוד חדש של צנחני מילואים בחטיבה 55. לשמחתי משה אבוטבול ואנוכי שובצנו לגדוד זה באותה הפלוגה, המחלקה והכיתה. שוב היינו יחד באוהל הסיירים ובאותה דבוקה.
לאחר יום העצמאות משהחלו קולות המלחמה של מצרים וסוריה , נקראנו להתגייס בין היחידות האחרונות. חברינו הסטודנטים האמריקאים היו נבוכים והתייעצו אתנו היכן כדאי להיות. אמרנו להם שאם תפרוץ מלחמה היא תהיה בגבול מצרים או בסוריה אולם בירושלים צפוי שקט...המלך הירדני חוסיין לא היה מעורב באותה שעה באיומים על ישראל.
תקופת "ההמתנה" עברה עלינו תחילה בפרדסי "מחנה ישראל" ליד נתב"ג ואחר כך בפרדסי גבעת ברנר ליד גדר שדה התעופה הצבאי תל נוף שכן יועדה לנו צניחה קרבית כדי לכבוש את מתחמי אבו עגילה בפתחת סיני. בבוקרו של היום הראשון למלחמה הודיעו לנו לפתע שמשימת הצניחה הקרבית בוטלה ואנו עולים לירושלים כדי להדוף את האש הירדנית שהפתיעה את ישראל (ידוע שנשיא מצרים נאצר פיתה את חוסיין לתקוף את ישראל בנימוק שצבא מצרים בדרך לתל אביב ומנצח את צה"ל וחבל שחוסיין לא ינצל את ההזדמנות לכבוש את ירושלים...). התאכזבנו להפסיד את הרקע האדום מתחת לכנפי הצניחה שניתן לצניחה קרבית. עלינו לירושלים ואחרי תדריך קצר בשטח הכינוס בשכונת בית הכרם, התקדמנו לקרבת הגבול, תחילה באוטובוסים, עד כיכר השבת, ומשם רגלית דרך רחוב יחזקאל ורחוב שמואל הנביא לגדר הגבול מול בית החרושת לבלוקים בצד הירדני.
הפריצה עברה בהצלחה וכך גם כיבוש העמדות הירדניות בבתים הראשונים. משסיימנו כיבוש בית עברנו לבית נוסף. במעבר מבית לבית נחשפנו לאש יעילה של עמדות הליגיונרים. עברנו את קבר שמעון הצדיק. סיימנו כיבוש של בית נוסף והתארגנו לעבור לבית אחר. במעבר זה נתקלנו לפתע באש ירדנית צפופה. משה שהלך שפוף לפני נפגע מיד ראשון מירי הליגיונרים. הוא התמוטט ונפל על הקרקע ללא קול, צעקה או תגובה. עדיין השתרר חושך אחרון. התכופפתי ורכנתי אליו כדי לברר ולבדוק מה קורה אתו, אך לא הספקתי, העמדה הירדנית השחילה גם אותי ונפגעתי בברך שמאל שהתפרקה לחתיכות. בעודי רכון על משה הי"ד, המרחק בין הברך לראש היה כ - 10 ס"מ בלבד. מזלי שהירדני החטיא את ראשי. המחלקה הסתערה על העמדה הירדנית וחיסלה אותה. החובש ניגש לטפל ומיד התברר לי שמשה הי"ד נהרג במקום. גם החובש נפגע קשה אולם ידעתי כבר את הבשורה המרה. משה הי"ד נפל.
משה הי"ד שהיה כאח לי בלימודים, בישיבה, בצבא ובאוניברסיטה, כמו גם באוהל הסיירים,בדבוקה במטוס ה-"נורד" לפני צניחה ובאותו החדר הסטודטיאלי, נפל ונהרג מול עיניי.
הפציעה שכאבה לי מאד השתלבה בכאב העצום על נפילתו. לפתע מילים גבוהות כמו "במותם ציוו לנו את החיים" ו "נפל על קידוש ה'" קיבלו המחשה כואבת כל כך. חשתי על בשרי את המובן האמיתי, האנושי, והחברי של המילים הגבוהות הללו. רק מי שראה את חברו הטוב נופל לפניו בקרב ייטיב להבין זאת.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך.