ההיבט הנשי של חג החנוכה משתקף במנהגים המצוטטים לעיל, לכבודה של יהודית בת יוחנן כהן גדול שהכריעה שר וגדול ביוונים. מלחמת-יחיד נשית זו, בקסמים נשיים ("אשה כלי זיינה עליה"; יבמות קטו,א), מצטרפת למלחמת אחיה החשמונאי הגדול - "(בימי) מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו" (תפילת 'על הנסים'). לוחמה נשית זו לא היתה בשדה הקרב, אלא בהרמון השר, כמתואר במדרשים ושוקע בפתיחת הל' חנוכה לרמב"ם (פ"ג א): "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם..."
לדידי אני מוצא רמז לפן הנשי, ה'יהודית'י, בנס חנוכה גם בתיאור מציאת פך השמן הטהור "שהיה מונח בחותמו של כהן גדול" (שבת כא,ב). החותם הוא של יוחנן הכהן, אבי שבט החשמונאים, ובתוכם החשמונאית יהודית הטהורה החתומה ("גן נעול מעין חתום"; שיה"ש ד,יב). ה'שמן' רומז לטהרה ("המנורה הטהורה"; שמות לא,ח), ואפילו משוקע וחתום ומהדהד במילה 'חשמנאי'.
מהדרות מן המהדרין
"נר חנוכה - נר איש וביתו" (שבת כא,ב). "ביתו זו אשתו" (יומא ב,א). עיקר המצוה היא נר משפחתי, משותף לכל בני הבית. המהדרין אינם מסתפקים בכך אלא "נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים" (רמב"ם חנוכה ד,א). במקומותינו נפוץ יותר הנוהג שנשים נשואות אינן מדליקות לעצמן. אכן, בעמדנו בסוגיית 'הדרת נשים', שהפכה במחוזותינו לסיסמא אשר יד הכל ממשמשין בה, אציע לחדש מנהג מהדרין זה כנגד 'הדרת נשים', מילה כנגד מילה, לשון נופל על לשון.
מאידך, אינני מתלהב מנשים מהדרות מן המהדרין, המהפכות את המנהג המקובל לפיו אם שני בני הזוג נמצאים בבית, ואינם נוהגים "נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים" - אזי הגבר מברך ולא האשה. גם אם לפי ההלכה אשה מוציאה את בעלה ידי חובת נר חנוכה, שהרי אם הבעל איננו בביתו בשעת ההדלקה האשה מדליקה ומברכת עבור כל בני הבית, מכל מקום בהיותם יחדו אני דוגל בשימור המסורת, גם אם נדביק לה תוית גנאי 'פטריאכלית'. מי שרואה בכך ביטוי ל'הדרת נשים' מערב מין בשאינו מינו, ומיגדר בשאינו מיגדרו.
תערובת המינים
הסיסמה 'הדרת נשים' מצלצלת יפה, וההקשר האיראני/סעודי עוד מוסיף לה נופך חשוך ומאד תקשורתי, ומסיט את הדיון לאפיק שולי. 'הדרה' פירושה החרמה והרחקה בכח, ואכן ככזו היא קיימת בשוליים החרדיים בלבד. למשל, חסימת הצבעת נשים בקלפיות בשכונות ירושלים (היינו עדים לכך לפני כשבועיים). מאידך, במרבית הדוגמאות המוצפות בתקשורת מדובר על הפרדה ומניעת תערובת בין המינים, ולא הדרה במשמעותה המילולית. הקצאת שעות בחדרי כושר בטכניון לגברים ולנשים לחוד איננה הדרה, אלא הפרדה, ואני בעד! הקצאת מדרכה ב'מאה שערים' לגברים ומדרכה לנשים היא 'הדרת גברים' באותה מידה של 'הדרת נשים', ואעפי"כ אני נגד, שהרי הרחוב משמש גם לציבור שהפרדה זו נכפית עליו. מאותה סיבה אני נגד חלוקת האוטובוס בחתך של גברים מלפנים ונשים מאחור. מאידך, אם בציבור מסויים מבקשים לקיים תורים נפרדים בקופת-חולים או בסופרמרקט, בו-זמנית, למרות שבעיני זו 'חולניות' של צניעות-יתר - קשה לי להתנגד לכך. דמוקרטיה איננה כוללת חינוך ה'אחר' לערכיי.
אני גם תומך בישיבה מעורבת בחתונות במחננו, מסיבות חברתיות שכבר שטחתי אותן בעבר במדור זה. אני גם מתנגד לאילוץ הפרדת כיתות בגילאים נמוכים במקום שאין 'כדי חלוקה' מבחינת הכמות המספרית. נושאים אלו אין להם דבר עם 'הדרה', אלא שאלות חינוכיות בסוגיית עד היכן תערובת המינים. גם מנהג רוב ככל הקהילות, שאינן מאפשרות לנשים לדרוש בציבור תוך כדי התפילה ולא בסמוך לה - אינו נובע מ'הדרה' כביטוי לסוג ב'. מאידך, אינני מתנגד, למשל, לדרשניות באולמי-שמחות, בהושענא-רבא ובליל שבועות, וכמובן בימי עיון וכד'. האבחנות הפנימיות בשלל דוגמאות אלו קשור לניואנסים הלכתיים וחינוכיים, וביניהם קידוש המסורת והימנעות מ'דווקא'.
סוגיות 'מעורבות' אלו מעסיקות את הציבור הדתי לאומי באינטנסיביות רבה, וקיים בהן מתח פנימי רב בין משיכות-חבל חרד"לית-ליברלית. אין מנוס מלנהל ויכוח פנימי תוך כבוד הדדי. ואולי עדיף כבוד הדדי בלי לנהל ויכוח, שלא יגמר לעולם.
הרב ישראל רוזן משמש כראש מכון צומת, המאמר המלא יתפרסם בעלון "שבת בשבתו"