העקירה השנייה מגוש קטיף

הגגות האדומים של הקרווילות בלטו כמו כתמים על חולצה לבנה בתוך המדבר סביב היישוב ניצן כשהמשפחות נפרדו בפעם האחרונה מהקירות הדקים, מהחצרות הקטנים ומהרבה זיכרונות בדרך לבתי הקבע ביישובים החדשים. התחושות של הדיירים, אשר עברו אך לפני חודש, ליישוב החדש בני דקלים בחבל לכיש היו מעורבות - מצד אחד שמחה על ההגעה לבית קבע לאחר 8 וחצי שנות נדודים ומגורים בקרווילה בעקבות הגירוש מגוש קטיף, מצד שני עצב על עזיבה של מקום שהפך לבית. בכל זאת מדובר בתקופה לא מבוטלת שעברה על תושבי גוש קטיף לשעבר ביישובים הזמניים, ביניהם ניצן ועין צורים.

"האריזה, המעבר והדברים שצריך למיין ולקחת מחזירים אותך בבעיטה בחזרה לגירוש", מספרת ח', אשר בחרה שלא להיחשף בשמה המלא, שעוברת בימים אלו לבני דקלים. "הראש יודע שזה אקט שמח אבל הלב אומר משהו אחר. הידיעה שאנחנו עוברים לבית קבע, בית יציב, לשקט ולנחלה היא משמחת אבל הלב שואל בעקשנות למה היינו צריכים לעבור את זה פעמיים. משהו בתוכי סוער".

תושבי גוש קטיף עוברים בימים אלו לבתי הקבע ביישובים השונים, כשהיישוב בני דקלים הוא אחד האחרונים המתאכלסים. התושבים מתקשים להיפרד מהמקומות אשר בכל זאת הפכו להם לבית בשנים האחרונות, פותחים את המכולות אשר נשארו אטומים במשך 8 וחצי שנים ארוכות ומתחילים לפרק ארגזים חומים עם 'צ' גדולה עליהם. זכר לגירוש אשר קרע אותם מבתיהם בגוש קטיף.

"המחסן שלי מלא בקרטונים מהגירוש שלא התעסקתי ולא פיניתי אותם", מספרת ח'. "לא העזתי לגעת בהם והיום אני נאלצת לפתוח אותם ולגלות מה נמצא בתוכם. המצב המשמח מאלץ אותי להתמודד באופן חד וישיר עם העבר החי שלי, שאי אפשר באמת לקרוא לו עבר כי הוא עדיין חי ונושם. עד סוף ימי הפצע לא יגליד. אומנם החיים והשגרה גורמים לנו להמשיך הלאה אבל כשנוגעים קצת יותר עמוק הכל צף כאילו קרה אתמול".

"אין מילים לתאר את התחושה שלנו. הרגשה שסוף סוף הגעת לבית, ליישוב הקבע", מספר יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף אליעזר אורבך את תחושותיו. אורבך היה אחד המובילים הגדולים של הקמת היישוב החדש בחבל לכיש כך שמדובר מבחינתו בסגירת מעגל לא קטנה כשהאכלוס נכנס לתוקף. "אנחנו מייחלים לחזור לגוש קטיף כל הזמן ובעופרת יצוקה חשבנו שאוטוטו נבנה את הבית בנווה דקלים. עכשיו, כשאנחנו מגיעים לבית הקבע, פתאום צריך להשלים עם ההגעה למקום הקבוע החדש".

המשפחות עוברות בימים אלו ליישוב בני דקלים, אשר בתחילה נקרא גם גבעת חזן. בשונה מיישובים אחרים אשר התרחבו על מנת לאכלס את מגורשי גוש קטיף, כל יעודו של בני דקלים הוא הקמת מגורי קבע לקהילת יוצאי נווה דקלים שנעקרה מביתה בתכנית ההתנתקות. היישוב מתוכנת ל-150 משפחות בשלב הראשון ובסך הכל ל-500 משפחות.

"כשהגיעה המשאית, להעביר את התכולה של הקרווילה לבית הקבע, התחושות שלנו היו מעורבות", הוא מספר. "מצד אחד חשנו שמחה אבל מצד שני בסך הכל בנינו שכונה נחמדה. הנחמה היא שאנו הולכים להקים יישוב חדש, באזור שלא היה מיושב בארץ. התחושה דומה למה שעשינו בגוש קטיף".

(צילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com)

בעוד שמדובר כביכול באירוע משמח, מספרת ח' שמבחינתה מדובר כביכול במעין התנתקות שנייה. פרידה מכל המוכר ומעבר ליישוב אחר. "אין ספק שהייתה הרגשה של עקירה נוספת בעזיבה של הקרווילות. יש צורך אנושי להרגיש בכל מקום בבית וזה לא משנה אם מדובר בקרווילה או אוהל. כל מקום הופך לבית ולמרות שאני מבינה שאנחנו עוברים לבית משלנו שנבנה ביזע ודמעות הקרווילה עדיין הייתה הבית. נתנו לה את טביעת היד שלנו, את האווירה, המראה. היה לנו ברור כבר בגירוש שלא מדובר יהיה בשנתיים אלא בתקופת זמן ממושכת יותר וכדי להישאר שפויים היינו צריכים להפוך את המקום הזה לבית. מדובר בתשע שנים, זמן לא מבוטל ואנחנו נפרדים מהגינה הירוקה והפורחת, החצר הקטנה, האישית, המדשאות. אנחנו שמחים שזה היה הבית ושמחים במידת מה שאנחנו עוזבים אותו".

אורבך מספר על הקשיים בבניית היישוב. על העובדה שבגיל מבוגר צריך להתחיל מחדש, לבנות כאילו אתה בן 20, לנסות לעמעם את המחשבה שמדובר בפעם השנייה שאתה בונה יישוב. "קשה לעשות דברים שעשית לפני עשרים שנה אבל מצד שני זה מחייה אותי. עזבנו את גוש קטיף בגיל 50 ויכולנו לראות אז מה בנינו ביישוב ומה הרסו לנו. עכשיו צריך לבנות הכל מהתחלה. מצד אחד זה מתסכל אבל מצד שני זה מאתגר אותי מאז הגירוש. לא נחתי מאז הגירוש", הוא אומר.

אורבך ומשפחתו הגיעו לבני דקלים מקיבוץ עין צורים, שם גרו שמונה שנים, לאחר שבשנה הראשונה לאחר ההתנתקות הם גרו במלון. "למדנו מהתושבים של עין צורים שעוד גרו בקיבוץ בגוש עציון לפני קום המדינה מה זה להקים ישות חדש לחלוטין, להיעקר ממנה ולהקים התיישבות חדשה לאחר מכן".

לטענתו, אף שעברו כמעט 9 שנים, המגורשים מגוש קטיף מתקשים לסלוח למדינה. "היו מנהיגים שעשו טעויות אבל אני לא יודע אם אנחנו צריכים לסלוח להם. מצד אחד אף פעם לא נשכח את מה שהיה אבל אני לא חושב במושגים של לסלוח. לקב"ה יש את החשבונות שלו, היו מנהיגים עם חולשה והם משכו את המדינה לכיוונים לא נכונים. אפשר לראות לאן הגיעו אותם אנשים בשנים האחרונות", הוא רומז לשרון ולאולמרט.