אחד הנושאים שצף מחדש בכל חג חנוכה הוא הדיון בסיס שאלת ההתייוונות. בין הכתבות שסופרות את כמות הקלוריות שיש בכל סופגנייה, לבין סיקור טקסי הדלקת נרות חנוכה בכל מיני אתרים בארץ ובעולם, תמיד נוכל למצוא מאמר ששואל את השאלה כבדת המשקל (לא בציניות) האם אנחנו מתייוונים. בחלק גדול מן המאמרים האלו מתבונן הכותב על הרחוב הישראלי ורומז שמאד יתכן שמתתיהו ויהודה המכבי לא היו מרגישים בו בנוח. בהקשר הזה מעניין לשמוע דווקא את דבריו של אדם שבאורחות חייו היינו יכולים בקלות לסווג אותו כמתייוון או מתבולל עד שבשלב מסוים הוא עשה שינוי. הוא אמנם לא הפך לאדם דתי אלא לציוני נלהב עד כדי כך נלהב שהוא זה שייסד את הקונגרס הציוני הראשון הלא הוא בנימין זאב הרצל חוזה המדינה.
בנאום במסיבת חנוכה של סטודנטים יהודיים הוא מדבר על הדוגמא שעלינו לקחת מיהודה המכבי שניהל את מאבקו בשתי חזיתות החזית החיצונית (היוונים) והחזית הפנימית (המתייוונים). גם אנחנו צריכים לנהל מאבק גם בחזית הפנימית והאויב בחזית הפנימית, אומר הרצל, הוא האדישות. (הנאום המלא מופיע בקובץ באורך נראה אור לזכרו של דני כץ)
אני חושב שלדברים יש חשיבות רבה ואני באופן אישי מאד מזדהה איתם. גם לפני העיסוק בתוכן משמח לגלות עד כמה הזיכרון של אירועי חנוכה מצליח להיות כוח מניע והשראה לתקומה מחודשת של העם היהודי. אבל גם תוכן הדברים של הרצל הוא מאד רלוונטי. שימו לב את מה הרצל מגדיר כהתייוונות המודרנית או כאויב הפנימי שצריך להציב מולו חזית הוא דווקא האדישות. כל עוד אדם מנהל שיח עם הזהות היהודית שלו היא ערה ובועטת בקרבו ומהווה פרמטר במכלול השיקולים הוא עושה לפני הכרעה הוא בתוך המחנה גם כאשר הקונפליקט לא תמיד מסתיים בהכרעה לצד הרצוי. הבעיה היותר קשה היא עם מי שהזהות היהודית שלו כבר לא ממש מעניינת אותו. במקרים נדירים זה קורה מכיוון שהוא מאד מנוכר לה לרוב זה מכיוון שהוא בכלל לא מודע לזהות היהודית שלו. שם יש לנו בעיה אמיתית, כי כבר אין אפילו שפה משותפת. לחזית נגד האדישות אנחנו צריכים לתעל את עיקר האנרגיות החינוכיות, כי אם זה היה נכון בדורו של הרצל בדורנו זה נכון כפליים.
במובן הזה הציונות הצילה חלק גדול מהעם היהודי. נכון שמצד אחד עומדת הטענה שהציונות יצרה זהות יהודית אלטרנטיבית שאפשרה ליהודים רבים להישאר חלק מעם ישראל לא תחת המכנה המשותף הדתי תורני כהגדרתו של רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" אלא תחת מכנה משותף חדש, מה שייתכן ויצר מצב של עזיבת התורה. מהצד השני היא יצרה מצב בו גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות אינם אדישים למרכיב היהודי בזהותם והוא מניע אותם לפעול למען עם ישראל בדרכים רבות. מי שיקרא קצת על אחוזי ההתבוללות לפני מלחמת העולם השנייה או יבדוק מה קורה היום בקהילות רבות יבין שלולי הציונות ומדינת ישראל כנראה שהמצב היה יותר גרוע.
ואם כבר הזכרנו את הרצל ואת ההשפעה של חג החנוכה על המורשת הציונית והשיבה אל הזהות היהודית כדאי לקרוא את הקטע הבא שלו.
המנורה
היה היה איש אחד, אשר צרת היותו יהודי נגעה עמוק עמוק עד נפשו. אמן היה האיש. למולדתו היהודית ולאמונת אבותיו לא שעה זה כמה, והנה שבה נגלתה שנאת ישראל הישנה, עוטה לבוש חדש. אז בא הדבר, אשר בימי טובה לא היה, אולי, מגיע אליו לעולם, כי היה רחוק ממנו מאוד מאוד: הוא החל לאהוב את יהדותו. אהבה זו התפתחה בקרבו עד אשר גמל הרגש העמום, ויהי לרעיון ברור, כי רק בדרך אחת יש להיחלץ מצרת היהודים: השיבה אל היהדות. בהיות עם לבבו לשוב אל עמו ולהודיע על תשובתו גלוי לכל, חשב כי הוא עושה דבר בדעת וביושר. עלה על לבו, כי בדרך התשובה יוכל גם למלא את נפשו נפש אמן, העורגת ליופי. באופן חפשי צר צורת שמונת הקנים העולים בגובה אחד ומתפצלים ימינה ושמאלה זה למעלה מזה. חפשי יצר גם הוא על פי הטבע, בלי שים לב לכוונות אחרות, שגם בהן יש בודאי מן הטעם ומן האמת. מטרתו הייתה יופי שכולו אומר חיים. התרשים היה אילן אשר ענפיו יוצאים ומתפשטים במישור, וקצותיהם כעין גביעים פטורי ציצים, ובגביעי - פרח אלה היו הנרות.
והאמן ראה בכל אלה סמל לתחיית העם אשר יבקע אורה ויגדל ויפרוץ.
בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, ייבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה האנושית, היופי, ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש, משרת האור.
ד"ר תיאודור הרצל
מרגש לא?