א. הטרדות מיניות הן הטרדות אסורות. הן אסורות באופן חמור מדיני בין אדם לחבירו, שהרי זו פגיעה חמורה באדם הנפגע - בדרך כלל אישה אם כי לא תמיד - והדבר גורם לו לעיתים מזומנות נזק חמור. הן אסורות באופן חמור מדיני בין אדם למקום, שכן נצטוו ישראל על הקדושה ועל הצניעות. פשוט איסור מוחלט.
ב. אין היתר לאף אדם, ובעיקר אם הוא בעל סמכות, לחדור לפרטיותו של אדם אחד, אפילו לא בדיבור הפוגע בכבודו ובעצמיותו, וקל וחומר במעשים. אין איש יכול להתיר לעצמו או לאדם אחר לפגוע בחירות האישית של האחר.
ג. החוק הקיים נגד הטרדה מינית הוא המינימום שבמינימום, ואין כל ספק שחובה לעמוד בכל הוראותיו. הוא גם מתאים להלכה וגם בעל תוקף של תקנות הקהל. אלא שאלה אינן מספיקות לנו, והתביעה שאנו תובעים מעצמנו צריכה להיות גדולה בהרבה. הדברים מוסבים בעיקר על חדירה מילולית לתחומים אסורים, ועל חלק מהדברים הנעשים אמנם בהסכמה, אך ההסכמה עצמה בעייתית ביותר.
ד. הטענה כי יש לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים, כיוון שהוצאת הדברים לעשיית דין צדק בחוץ היא חילול השם ואסורה – מנוגדת כליל לדרכה של תורה. טענה זו עצמה מחללת את שמו של מלך מלכי המלכים, כיוון שהיא קובעת כי טוב לו לריבונו של עולם שייעשה עוול כלפי אישה או ילד ובלבד שלא יאמרו דברים רעים על עובדי ד'. זוהי עמדה לא מוסרית ולא הלכתית. מתורתנו למדנו ההפך, ונצטווינו לבער את הרע מקרבנו. לא זו בלבד, אלא שנביאי ישראל וחכמי האגדה לא הסתירו עוולות שעשו אבותינו הקדושים ולימדו בכך את קידוש שמו הגדול של הקב"ה שהוא מבקש את נרדף ומטהר את מחנהו מעוול.
ה. קשה מאוד מאוד לברר את כל הקשור בהטרדות מיניות. מחד גיסא, אלה שנפגעו אינם רוצים לעבור אונס שני, ואינם רוצים לשחזר את הדברים בדיבור, ובוודאי שלא להתעמת עם זה שהם מתלוננים כלפיו באופן ישיר. הם פגועים וכואבים ומושפלים, וזקוקים לכוח עצום לנהל מאבקים ומלחמות כדי להביא את האשם לבירור ולדין. מאידך גיסא, צריך להיזהר שלא לתת כלי נשק ביד בני ובנות עוולה המצטיירים כחלשים, והם יתלוננו תלונות שווא ויהרסו את חייהם של בעלי סמכות שלא בצדק ושלא ביושר. יש לדעת כי גם בעולם הכללי היחס בין הטרדות לבין הרשעה בדין עומד על אחוזים נמוכים ביותר, והדבר מלמד כי לא נמצאה הדרך להתמודד עם הבעיה. על כן, רוב המאמץ חייב להיות שכלל לא יהיו מקרים כאלה, מתוך ההבנה הכואבת שמאמצי הבירור הדיון והתגובה יוכלו להיות מצומצמים ביותר.
ו. קשה עוד יותר להיכנס לעולמה של זו שהוטרדה – גם לחברותיה, וקל וחומר לגברים. הקפיאה במקום, שיתוף הפעולה כמשותקת, השמירה במשך שנים על הסוד הנורא, המשקל הגדול של הטרדה מילולית והנזק שהיא גורמת, המחיר הכבד הממשיך ללוות את החיים – כל אלה אינם מוכרים דיים למי שלא עבר את זה. לפיכך, מוטל על כל העוסק בכך לא להשליך מחייו ומדרכי התמודדותו המוכרות לו על מה שהיה מצפה כי הבנות המתלוננות תעשינה. הדבר נכון גם לגבי ילדים צעירים.
ז. לבושתנו, את מחיר החשיפה משלמים בסופו של דבר הנפגעים. גם אם נעשה דין צדק וגם אם התברר שכל שאמרו אמת מוחלטת וגם אם המורשע נידון בדין הקשה ביותר – המחיר נגבה ממי שנפגעה. הדבר נובע מסטיגמות חברתיות, מתחושה פנימית ומסיבות נוספות. על כן, לא ניתן להפעיל לחץ על בנות שהוטרדו או בנים צעירים ולתבוע מהם להתלונן ולחשוף. הדבר תלוי אך ורק בהם. ניתן לעודד אותם, ליצור אווירה תומכת ואוהדת, להגן עליהם ולעשות כל דבר שיצור מרחב אפשרי, אולם ההכרעה צריכה להיות שלהם בלבד, בשל העובדה שלבושתנו המחיר ייגבה מהם. מנגד, על החברה לשנות את השיח הפנימי שלה, ולהעריץ דווקא את אלה שלא שתקו ולא חיפו, אלא חשפו את העוול והתמודדו עימו באיתנות. חברה העושה כך יוצרת אווירה נכונה יותר לנפגעים ונפגעות.
ח. הכל יכול להיות. אין מסגרת המבטיחה שבתוכה לא תהיינה הטרדות – לא חינוכית, לא רבנית, לא נשית – לעולם מסגרת מאפשרת אך אינה מבטיחה. על כן, לא ניתן להניח קטגורית כי סיפור על אדם מסוים או על נושא תפקיד מסוים או במקום מסוים אינו יכול תיאורטית להיות נכון. יצרא דעריות ויצר השליטה והאדנות קיים בכל מקום ובכל מסגרת, והאוזן צריכה להיות קשובה לבעיה זו.
ט. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא חינוך. אף זה קשה ביותר, כי קשה לדבר עם הבנות על כך בלי שתאבדנה את תמימותן ואמונתן הצודקת ברוב בני אדם, ובלי לעורר פחדים מתמידים, וקשה לדבר עם הבנים הצעירים מסיבות דומות על נושא זה. אף על פי כן, מוטל על מערכת החינוך להטמיע בבנות את העובדה שחלק משמירתן על עצמן ועל זהותן הוא חוסר הסכמתן להיות מוטרדת וזכותן המלאה להתלונן אפילו על אנשים גדולים, ומוטל על מערכת החינוך להטמיע בבנים את האיסור המוחלט לנהוג במנהג אדונים בבנות. צריך להיזהר שלא להפחיד ולגרום נזק מהכיוון ההפוך. הקבוצה הקשה יותר להכנה היא קבוצת הבנים הצעירים והבנות הצעירות, וכאן המשימה המוטלת על מערכת החינוך היא להגן עליהם בצורה מסגרתית ולפתוח אוזן קשבת לדברים שהם אומרים.
י. על מערכת החינוך הקהילה והרבנות מוטל ליצור מערכת רגישה של אפשרות תלונה וטיפול ראוי בה. במקביל, חובה להביא לידיעת כולן את העובדה שיש קבוצות שונות המהוות כתובת להטרדות אלה, כגון פורום נשים דתיות, קבוצה בהנהגת "אמונה" רבנים ואנשים נוספים, וכן רבנים שקיבלו על עצמם לפעול בנחישות כדי לבער את הרע מקרבנו יחד עם הזהירות שלא לפגוע במי שאינו אשם.
יא. ישנם כללי התנהגות ראויים שנוסחו בכמה מקומות, שהם הקוד האתי של יחסי בעלי סמכות ותלמידות או תלמידים צעירים. כללים אלה צריכים שיתייחסו אליהם כמו אל הלכה, כגון: קיום שיחות רק במקום בו יכול הציבור לראות את המשוחחים; איסור עיסוק בנושאים שונים וכדו'. כל מוסד צריך לראות את עצמו כמי שבידו למחות ולהתמודד עם הדבר בדרך של הטמעת קוד הלכתי-אתי זה, ואם אינו עושה זאת – מעלה עליו כאילו הוא עצמו היה שותף.
יב. רדיפת הצדק היא מצוות יסוד בתורה – צדק צדק תרדוף. עשיית צדק עם הנפגעות והנפגעים היא מצוות התורה, והיא גם קשורה לירושת הארץ, שכן התורה קושרת בין שני העניינים – "למען תחיה וירשת את הארץ". מאבקנו על ירושת הארץ כרוך בעשיית הצדק, בקדושה המינית ובטהרה האנושית, ואנו צריכים לייחד חלק ממאבק זה להפיכת חברתנו לצודקת יותר ולמגינה על הנפגעים. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.