בלעדי לכיפה: ראש ישיבת ´הר המור´ בראיון נדיר

הרב מרדכי שטרנברג מציג את עמדותיו בסוגיות שעלו בשבוע האחרון בציונות הדתית: למה 'הר המור' מתנזרת מהשיח התקשורתי, המשבר מול הצבא ומה צריך לעשות החייל בשטח, היחס למצעד הגאווה ומה ההבדל בין זוג חילוני לזוג חד מיני

חדשות כיפה משה מאירסדורף 22/07/16 18:36 טז בתמוז התשעו

בלעדי לכיפה: ראש ישיבת ´הר המור´ בראיון נדיר
באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם

בשבוע האחרון היה נראה שהתגובות להתבטאות של הרב יגאל לוינשטיין בכנס 'ציון וירושלים' חרגו מהויכוחים המקובלים בציונות הדתית. שאלות יסוד ביחסנו לחברה הישראלית שאיננה שומרת תורה ומצוות, יחסנו לצבא, היחס לחד מיניים ובכלל מקומה של הציונות הדתית בתוך החברה הישראלית.

מקומה של ישיבת 'הר המור' נפקד בד"כ מהדיונים הללו. יש שדורשים זאת לשבח ויש כאלו שדורשים זאת לגנאי. ראש ישיבת הר המור, הרב מרדכי שטרנברג נעתר לבקשת 'כיפה' להשיב על מספר שאלות כדי לברר את נקודת מבטו של בית המדרש על הסוגיות השונות. התשובות נערכו ונכתבו על ידי תלמיד הרב, מולי גרוסמן.

הרב מרדכי שטרנברג: "השיח הציבורי בנושא הנטיות ההפוכות מתנהל בכיוון מסוים. יכול להיות, כך אני מרגיש, שלא נכון להצטרף לשיח הזה, משום שהוא לא צריך להתנהל כך. מצד שני, אסור להפקיר את הבמה הציבורית ובעצם את עם ישראל. אנו צריכים ליצור שיח ציבורי אמתי.

לדוגמא, שמעתי פעם עיתונאית שואלת פוליטיקאי בכיר - 'איך אתה, כאיש שמאל, מתנגד להפלות?', וחשבתי שהתשובה האמתית לשאלה זו היא - למה אינך שואלת 'איך אתה כאיש שמאל מתנגד לרצח עובר'? השאלה האמתית היא אם זה רצח או לא. הנחת היסוד שהפלה אינה רצח הפלה מעצבת את כל השיח, ומי שמצטרף לשיח הלא נכון הזה מוכרח ממילא להצטדק למה הוא לא ליברל מספיק.

באותו אופן, המתקפה על הרב לוינשטיין יוצאת מנקודת מוצא מסוימת, וכל מי שלא מאמץ את העמדה השקרית שמקובלת על התקשורת הוא מסית ואכזרי ולא מכיל וכו' והוא צריך להצטדק ולהסביר למה הוא לא כזה. יש בכך דה-לגיטימציה של כל דעה - אתה צריך להסביר למה אתה בעד הדעה הלא לגיטימית, הפרימיטיבית. מעמידים מראש את מי שלא מסכים עם העמדה המקובלת בעמדה כזו שהוא לא רשאי לפתוח את הפה - אם הוא יאמר את דעתו הוא לא יכול להיות רבצ"ר. יש פה משהו כל כך מעוות, כל כך שקרי.

אני לא מוכן לאמץ את העמדה שהיא נקודת המוצא שלהם שאני פרימיטיבי. אני לא מוכן לשבת על ספסל הנאשמים ומשם להסביר למה אני לא פרימיטיבי. זה לא נעים שאומרים עליך שאתה פרימיטיבי. לאיש ברחוב קשה מאד לצאת נגד הקביעה הנחרצת מה מוסרי שממנה נובע שהוא פרימיטיבי. צריך לדרוש להפסיק להסית ולהסיט את הדיון, להגיד בתחושת יושר עמוקה - אני לא מוכן שתקטלגו אותי בתור פרימיטיבי. ואז אני יכול להסביר למה המוסר והקידמה מחייבים אותי להתנגד לך, ואתה תוכל לשמוע מה יש לי לומר ונוכל להתווכח על זה.

אין ספק שזו מלחמת תרבות. חשבתי בליבי לכתוב מכתב לבוז'י הרצוג: 'למה אתה בז לסבא שלך? תגיד שהוא טעה, תגיד שאתה חולק עליו, תגיד שאתה לא מבין אותו, אבל למה אתה בז?'. אני בטוח שהוא לא יסכים להגיד שהדעה של סבא שלו אינה לגיטימית, הוא יגיד שסבא שלו טעה או שאולי היום הוא היה משנה את דעתו. יש פה ויכוח שצריך להיערך, בלי להתנצל, ובמסגרתו אני רוצה לדרוש בתוקף יותר מוסריות.

הרב יגאל השתמש במילה חריפה. ברור לי שהוא לא כיוון זאת לאדם ספציפי אלא כלפי העמדה הציבורית. מנסים לצייר זאת כאילו היתה לדברים כוונה לפגוע, להגיד שצריך לעשות לאנשים כאלה כך או כך כשהשלב הבא הוא הוצאת סכין. כמובן שלא זו היתה המשמעות, וכל מי שמכיר את הרב יגאל אפילו בצורה שטחית מבין את זה. לפעמים צריך להגיד דברים באופן חריף כדי לעצור את הדרדור. בכל אופן, אף ששאלת המילים שנבחרו היא חשובה ואין לזלזל בה, לא היא השאלה המהותית".

מה ההבדל בין זוג חילוני שרוצה להצטרף לקהילה לבין זוג חד מיני שרוצה להצטרף לקהילה?

"ההבדל הוא עצום. יש תופעות כמו חילול שבת, שאנחנו רוצים שיחלפו, וצריך להזדעזע גם מהן ובאמת לא בסדר שאנחנו לא מזדעזעים מהן כי התרגלנו אליהן. באופן עקרוני איננו משלימים עם חילול שבת, אנחנו ממשיכים לדרוש שגם זה יחלוף מן העולם, ואם תהיה הדרדרות בענין זה נשתדל לעצור אותה. אבל אין דמיון בין השניים. קודם כל, יש כאן הדרדרות נוספת - אנשים עושים תהליך, צעד נוסף מאוד משמעותי של פשיטת הצורה היהודית, הישראלית והאנושית. הרי לפני עשרים שנה כל הציבור היה מזדעזע מזה. עצם העובדה שכיום כבר לא מזדעזעים מזה היא מזעזעת. עצם העובדה שדורשים ממני לא להזדעזע גם מהדבר הזה, בנוסף לדברים אחרים שלצערנו התרגלנו אליהם, משמעותה שדורשים ממני ומהציבור להדרדר.

שנית, הבעיה היא לא רק של זוג ספציפי. זו בעיה קשה גם שלהם, וגם מהם היה צריך לדרוש - באהבה גדולה - שזה לא יקרה. הבעיה הגדולה יותר היא הלגיטימיות של הדבר הזה שמפורר את כל עולם המושגים הבריא. זה לא בריא, ולא נכנס לשאלה עד כמה זה חולה. עצם התהליך של ההתרגלות, שהחברה נותנת לזה לגיטימיות הוא שצריך לזעזע אותנו.

העובדה שיש נטייה כזו או חולשות כאלה, בין אם זו נטייה טבעית ובין אם זה תהליך, אינה אומרת שיש להשלים עם זה. גם אם ישנו לאדם יצר למעשים אלה, נתינת המקום ליצר צריכה להיות לפי אמות מידה, לדעתי תורניות-אלוקיות, ולפי דעות אחרות - אמות מידה אנושיות. לא במקרה התורה קוראת לזה תועבה, מילה שמשתמע ממנה שלמעשים אלו ישנו באמת מובן לא אנושי. יש מצבים של חטא בעולם, ואנו יודעים לא להשלים עמהם ולדעת איך לטפל בהם בלי להוציא אותם מהמחנה. זו נקודה מהותית - לא מזעזע אותי שמישהו נכשל, מזעזע שהוא יילך ברחוב בגאווה, כביכול על ידי זה הוא יותר בן חורין או אמתי עם עצמו.

האמירה שלי לאדם כזה היא - 'אח יקר ואהוב, תהיה נורמאלי, תתבייש, ואני אתבייש יחד איתך. זה טוב להתבייש. הגאווה על כך זה הדבר הפחות נורמאלי בעניין'. התהליך של מתן הלגיטימציה הוא הדבר הכי נורא, גם כלפי האחים האהובים האלה, וקל וחומר כלפי החברה והנורמות שלה, שעוברת תהליך של התפרקות והתרוקנות.

על כך מוכרח כל אדם נורמאלי להזדעזע. הדבר שהכי מזעזע אותי הוא שיש רבנים שלא מזדעזעים מזה, שכרגע צועדים אנשים כאלה (שאין לי שום דבר אישי נגדם) בירושלים עיר הקודש. אם אני לא מזדעזע, הפכתי להיות לא נורמאלי. המאבק שלנו הוא ציבורי - לא נגד אדם, אלא נגד ההזדהות עם התופעה. אנחנו חייבים להשתדל לתת ביטוי לעמדה הזו שממשיכה להתבייש. מתוך אהבה גדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל חייבת להופיע הזדעזעות גדולה".

האם רצף הארועים - הזימון של הרב יגאל לבירור במשרד הביטחון, הנזיפה ברב אייל קרים, הדרישה לגילוח זקנים, שירת נשים ועוד ועוד - צריך לשנות את היחס שלנו לצבא? האם יש כאן משבר או שאלו בעיות נקודתיות?

"זה משבר גדול אבל לא מול הצבא. אנחנו לא נגד צה"ל. יש פה מלחמת תרבות שלצערי הצבא נגרר אליה. יש תהליכים שלא קורים במקרה, שישנם גורמים חוץ שמושכים בחוטיהם. זו מלחמת תרבות שלא שייכת לצה"ל, ומבחינה זו, היא על כל הקופה. גם התהליכים שקורים בצה"ל לא קורים במקרה. ולכן, אנחנו בהחלט צריכים לראות את התמונה בשיא חריפותה, לאור מאבק תרבות שיש לנו אחריות גדולה עליו. אנחנו צריכים להשתתף בו לא כדי שלא להיות קורבן של המאבק אלא כדי לעזור לעם ישראל בבירורים התרבותיים העמוקים האלה.

הפחד או החשש שנוצר בצבא מהדתיים, כפי ששיקף זאת הרב יגאל, הוא פחד מהאידיאל, מהחזון ששמו תורה. החזון מחייב מאוד, יש לו את הדרישות שלו. בעצם ראשי הצבא רוצים את המוטיבציה בלי החזון, כפי שהזכיר הרב יגאל בתוך דבריו. זה לא מציאותי, זו מחשבה טכנית שנופלת בדיוק בנקודה הזו.

צה"ל הוא לא גוף שצריך להחליט מה היא אפליה נגד אנשים, הוא לא יכול להחליט מה היא הקצנה דתית, אין לו את הכלים לזה. הרמטכ"ל לא אמור להחליט מה נכון מבחינה דתית או אפילו מבחינה אידיאית-ערכית.

כאשר התורה אומרת שנשים לא צריכות לשרת בצבא, אין זה אומר שהיא שונאת נשים. אני מוכן להתווכח אם נשים צריכות לשרת או לא, והוויכוח יתנהל באהבה, גם אם הוא יהיה חריף. הבעיה היא שעושים דה לגיטימציה לדעות - לא מכירים בזכותו של הרב קרים להחזיק בדעה שונה אלא שופטים אותו לפי אמות מידה שמי שסובר שאשה לא צריכה לשרת בצבא הוא אדם פרימיטיבי, הוא מזלזל בנשים. באותה מידה, אם חייל לא מקודם בגלל שהוא יוצא בשירת נשים יש בכך טירוף מערכות. אני לא בקי בפרטי סוגיית גידול הזקנים אבל בוודאי התחושה היא שגם זה לא במקרה.

משום מה צה"ל הפך להיות כלי במאבק התרבותי או אפילו מוביל אותו. מתוך שטחיות ואי הבנה של החומר מרחיקים את התודעה היהודית מתוך גישה גסה ולא מבינה".

אם צה"ל צריך להיות גוף לוחם ולא מחנך, לכאורה באמת צריך היה לסגור גם את תודעה יהודית?

"צה"ל הוא גוף לוחם שמלא במוטיבציה. אין דבר כזה לוחם בלי תודעה. אי אפשר להילחם בלי ערכים של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. צה"ל לא יכול להיות לוחם אם הוא לא חולם חלום, אם הוא לא שותף לרעיון. את הרעיון קובע העם, ממילא גם הנבחרת שלו. אי אפשר להילחם בלי הרעיון שהעם נושא בקרבו, צה"ל הוא האגרוף של הרעיון. אי אפשר למסור את הנפש בלי להבין מה המשמעות של הדברים שאני נלחם עליהם. יש תודעה עמוקה, בריאה וישרה שעליה לוחמים. אי אפשר להיות לוחם בלי להאמין בצדקת הדרך.

התודעה - לברר מה אנו, מה חיינו, על מה אנו נלחמים - היא ממש אוויר לנשימה. זו מהות הציונות. והאחריות שלנו היא שזה לא יישׁחק. זה נשמת חיים לצה"ל. זה לא במקום המפקד. המפקד אחראי על הכל, הוא מוביל את החיילים, והוא צריך להגיד את ה'שמע ישראל', הבעיה היא שלא נותנים לו. הרב מדבר גם אל המפקד, והמפקד צריך להוביל. התחרות בין הרב למפקד היא דבר גרוע. הרב והמפקד צריכים לעבוד ביחד - הרב צריך להסביר לחיילים כמה נפלא מה שהמפקד הולך לעשות אתם, להעצים את צדקת הדרך".

למה הר המור לא משתתפת בשיח הציבורי ומתנזרת מדרכי התקשורת ההמונים עם הציבור?

"מכיוון שאין זה פשוט להצטרף לשיח. אם ההצטרפות לשיח הציבורי משמעותה היא לאמץ חלק מהעמדות, זו בעיה מהותית. זו בעצם השלמה עם השיח הקיים ובעצם מתן סוג של לגיטימציה, בגלוי או בסמוי, למציאות. צריך למצוא את הדרך הנכונה להצטרף לשיח בלי לאבד את הערכים שלנו. אנחנו לא יכולים להיות שותפים לשיח הזה, שמגדיר למשל ציונות דתית כמשהו שלא מחייב לקיים את כל המצוות, דבר שמביא לכך שלא חייבים להיות דתי כדי להיות חלק מהציונות הדתית.

חוסר שיתוף הפעולה של הר המור עם התקשורת אינו נובע מגישה של ייאוש, בריחה, ורצון לחיות את חיינו בדד. הוא נובע מתוך רצינות ואחריות, מתוך רצון לעזור לעם ישראל באופן אמתי - בלי להשלים עם נקודת המוצא של השיח הציבורי העכשוי. אולי צריך להיכנס למערה לעשרים שנה, לא כבריחה אלא כדי לבנות שורשים עמוקים, אמתיים, גיבורים, שעומדים בכל מבחן. יכול להיות שהתפקיד העיקרי שלי הוא לבנות את האנשים שיובילו את המהלך השני. אנחנו לא פטורים מלמצוא את הדרך איך להביע את האמת שלנו, אבל ההתנהלות האחרת שמאמצת את השיח העכשוי לא מקובלת. הרי אין טעם שנצטרף לפאנלים וכד' רק בשביל להיות "אאוטסיידרים", זה לא תורם מאומה, ומצד שני לא נוכל לעשות שקר בנפשנו ולקבל מכנה משותף שאיננו מסכימים לו".

מה צריך לעשות חייל ששולחים אותו לצבוע מועדון של חד מיניים או מג"ד שצריך לשמוע הרצאה של רפורמי?

"הבעיה היא כללית ולא פרטית. באופן נקודתי ודאי שהוא צריך להתחמק מזה ככל יכולתו. מצד שני, לא החייל צריך לנהל את המלחמה הזו בעצמו. יש מקום לשקול מה המג"ד הזה, שבא בנכונות גבוהה להקריב למען עם ישראל, מסכן. זה בהחלט שיקול. כמו כן צריך לבדוק אם יש לו כוחות. אולם הבעיה היא עצם הדרישה של המערכת - מה פתאום המערכת דורשת ממנו דרישות כאלו? למה החייל צריך לשנות את אמונותיו? התגובה הטבעית היא שזה לא יעלה על הדעת. זה פשוט מזעזע וכמעט אפילו אכזרי מההיבט הציבורי. צריך להיאבק על זה ברמה הציבורית, ויכול להיות שגם המג"ד והחייל צריכים להיות החיילים במלחמה הזו".

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן